הרשמה

כבר רשומים למערכת?

התחברות

עוד לא רשומים?

שכחתי את הסיסמא

ההרשמה נקלטה בהצלחה!

מוזמנים בינתיים לקרוא את הכתבות שלנו במגזין המומחים.

לקריאה במגזין
איך להיות מבוגר ראוי ליראת כבוד?
הילדים יעניקו יראת כבוד למבוגר שאוהב אותם, מתעניין בהם ומתמסר להם. עבור זה, ההתפתחות של הילד צריכה לעורר בנו תחושת פליאה והכרת תודה
03/08/2018
מטפלת וחברת צוות פיתוח הורימוס

ילדים באים לעולם עם מעיין, עם בקשה לפגוש מבוגרים שהם יכולים לרכוש להם יראת כבוד, ואם זה לא מתממש, המעיין מתייבש. הם רוצים לפגוש מבוגרים שהם מרגישים שהם מבינים, שאפשר לסמוך עליהם. כשהם אומרים משהו, לדעת שהם מתכוונים לטוב, ואפשר ובטוח לעשות את שאמרו, כי הם אמרו.

במהלך הלימודים שלי בסמינר לחינוך אנתרופוסופי, עלה הרבה פעמים המושג – יראת כבוד. התעסקתי הרבה עם השאלה מה זה יראת כבוד? האם זה נכון שפעם היתה לילדים יראת כבוד למבוגרים? האם זה נכון שהיום כבר אין? ואם זה נכון, איך היא הלכה לאיבוד?

בעבודה שלי כמורה מחליפה ובהרבה תצפיות שעשיתי בכיתות ראיתי שכל המורים, ולא משנה כמה הם מנוסים, מתעסקים במשמעת. הרבה! מתעסקים במשמעת. גם הורים מתעסקים הרבה במשמעת, ומתלוננים על חוסר הכבוד. מכיון שאני מאמינה גדולה בדוגמה אישית בכל הקשור בחינוך, לא שאלתי למה הילדים לא מכבדים, אלא איך אני, כמבוגר, יכולה להיות ראויה ליראת כבוד?

יראת כבוד (flickr, connorclan1 cc sa 2)

מורה מחליפה, עם דמעות בעיניים

יום רביעי, 7:30 בבוקר, אני מגיעה לבית ספר לעבודה. מורה מחליפה בכתה ב’, ביום החופשי של המחנכת. זה היום הכי קשה בשבוע. אני עומדת בכתה מול 31 ילדים קופצים, ומשתוללים. מנסה להעביר שיעור, להגיד מילה, משהו… וכלום! הילדים ממשיכים בשלהם ולא נענים לבקשות שלי לשקט ושיתוף פעולה. אני עומדת מולם חסרת אונים ושואלת את עצמי איפה יראת הכבוד, איפה?
למרות שאמרתי לעצמי להתכונן לרעש ובלגן בכתה והחלטתי להישאר רגועה, באיזשהו שלב הכעס מנצח ואני צועקת, מוציאה ילדים החוצה, ותוך כדי, מתבאסת על עצמי. אני יוצאת מהכיתה בסוף היום מותשת, עם כאב גרון ודמעות בעיניים.

בדרך הביתה הכעס על הילדים הופך לכעס על עצמי ואני מגיעה הביתה עם תחושת כישלון. אני נזכרת בנסיבות שכעסתי וצעקתי, ונוזפת בעצמי, האם שכחתי שזה כיף כשהמורה לא מגיעה? שגם אני הייתי פעם ילדה?…
אני נמלאת חרטה על שהייתי כעסנית וצעקנית: “בסך הכל ילדים”, אני מלקה את עצמי. “הם בסדר. איך אפשר לדרוש מהם לשבת בכתה חמש שעות?”.
לא מבינה איפה טעיתי,
איך המדיטציות שאני עושה שוב לא עזרו.
שוב צעקתי.
שוב כעסתי.
שוב יצאתי מותשת…

כעבור 3 שעות… אני בשיעור בסמינר לחינוך אנתרופוסופי. שוב אני בכתה, הפעם כתלמידה.
אנחנו קוראים בשיעור מתוך ספר של רודולוף שטיינר: יסודות ההוראה והחינוך בבית ספר וולדורף, עמוד 33:

“…יראת כבוד כלפי ישותו המסתורית של הילד…  חייבת להיות תחילתה של ההסתכלות שעמה יוצא המחנך למשימתו. קיים רק הלך נפש אחד כלפי הילד, הנותן את האימפולס הנכון לחינוך והוראה: זהו הלך הנפש הרליגיוזי כלפי הילד.”

הלך נפש רליגיוזי, כלומר תחושת פליאה. לדברי שטיינר, העובדה שאנחנו נוכחים בתהליך התפתחות וחינוך של הילד צריכה לעורר בנו תחושת פליאה והכרת תודה.

עכשיו אני מרגישה שתחושת הפליאה היתה רחוקה ממני היום כשהייתי בתפקיד המורה המחליפה, ואני שוב מדברת עם עצמי: איפה תחושת הפליאה שאנחנו קוראים עליה, ואיפה הייתי אני היום? או נכון יותר, איפה היא היתה היום?

אני רוצה להתפעל מהילדים ולהרגיש הכרת תודה. ישות האדם היא ישות מרתקת! וזה באמת מרגש לראות את שלבי ההתפתחות של הילדים, אבל איך זוכרים את זה כשעומדים מול כתה רועשת וגועשת?

מה זה בעצם יראת כבוד?

לפי שטיינר שני האלמנטים של יראת כבוד הם אהבה והתמסרות. שתי איכויות ויכולות טובות ומקסימות, שכולנו היינו רוצים מהם כמה שיותר. ברור שאני רוצה כל יום לקום בבוקר ולאהוב את כל מה שסביבי, אבל זה לא תמיד עובד… השאלה היא איך אני לא משאירה אותן ברמה של הגדרה אלא מיישמת איכויות אלו בחיים שלי?

מה זאת אהבה? 

יש ימים שאני אוהבת – ויש ימים שפחות, ויש אנשים שאני אוהבת – ויש את האנשים שפחות.

יש לנו תפיסה שאהבה היא לא בשליטה שלנו. אנחנו פוגשים אנשים, או שאנחנו אוהבים, או שאנחנו לא. או שיש כימיה, או שלא. אם אנחנו אוהבים – יופי, ואם לא – חבל.

מסכימים? כי בשבילי זה היה ממש עוצמתי לקרוא שזה לא ככה! אהבה היא לא גזרה. ההבנה שהאהבה יכולה להיות בחירה ושאני יכולה להתאמץ לאהוב גרמה לי שמחה גדולה. העבודה הפנימית שלנו קשורה גם באהבה. למשל מורה שיש בכתה שלו ילד שהוא לא אוהב. כמבוגרים, אנחנו יכולים להתבונן בזה, לא לשפוט את זה ולהתאמץ לאהוב: להתבונן בילד, להסתקרן ולחפש, מה יש בילד שאפשר לאהוב. כי בטוח יש מה לאהוב בו. תהליך בו המורה נדרש לחקור למה הוא לא אוהב את הילד, איך הוא קשור בהיסטוריה שלו, על אילו “כפתורים” הילד לוחץ, מה הוא מעיר, מזכיר, ולהתמודד עם זה כך שתהיה תנועה בחוסר האהבה. תנועה שיכולה לייצר אהבה וגורמת לחופש. תנועה מופלאה.

מה מייצר אהבה?

שאלתי מורים והורים מה לדעתם מייצר אהבה ואלו חלק מהתשובות שקיבלתי: התעניינות, לפעמים מספיק במבט, שאלה, שיחה. עשייה משותפת. לתת לילד להרגיש מיוחד בעולם. משמעותי בעולם. להביא לילדים ערך משמעותי, ידע.

ההתמסרות קשורה לעשייה – להשקעה שלי בדברים שאני עושה. כשאני עושה איתם משהו, אני עושה את זה הכי טוב שאני יכולה. זו מושלמות עבורם. הם לא מצפים לפגוש מבוגרים מושלמים.

יראת כבוד, כשהיא נובעת מעומק הלב, היא כמו מזון המבריא ומחזק את הנפש.

(101) 0

השיתוף שלך יכול לשנות להורה אחר את היום

שתפו אותנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


אין דבר כזה פינוק בחודשים הראשונים בחייו של התינוק

מגע, קול ותנועה הם התנאים הטבעיים שהתינוק מורגל אליהם משהותו ברחם. הם מהווים עבורו צורך ולא מבטאים פינוק. ראוי לספק אותם וכך לאפשר לו לצאת לעולם בהדרגה

0 (5221)

קשה להעיר את הילד בבוקר! וההורים מתעוררים בקלות?

אבא ישנוני, באווירת בית ישנונית, התפלא מדוע קשה להעיר את הילד בבוקר. התבוננות עצמית ושינוי הרגלים, יאפשרו לבוקר להיכנס הביתה, ולעורר את כולם

0 (667)

מיניות בריאה ומוגנת: שאלות ותשובות מבית איגי

באיגי, ארגון הנוער הגאה, אנחנו נחשפים לשאלות רבות של בני נוער לגבי מיניות בריאה ומוגנת. השאלות והתשובות יכולות לעניין את ההורים ולסייע להם בהדרכת ילדיהם

0 (428)