איפוק מבטא שליטה עצמית. כדי לחזק את השליטה בתגובות שלנו, מוצעים שני כלים: הראשון מתייחס לאופן שבו אנחנו מפרשים את מה שקורה. השני מתייחס למידה שבה אנחנו ערים ומודעים להתנהגות שלנו ולהשלכות שלה. את שניהם ניתן לתרגל ולשכלל במטרה לצמצם כעס, התפרצות וזעם ולנהוג באיפוק וסבלנות.
תוכלו למצוא עניין גם באימון בנושא הכלה וכן באימון העוסק בהרגלי השיחה במשפחה.
על מי אנחנו מרשים לעצמנו לכעוס?
חיפוש המילה "איפוק" במילון מעלה את התוצאות הבאות: הבלגה, שליטה עצמית, ריסון, הימנעות. רובנו מצליחים לענות על הגדרה זו במהלך שגרת היומיום שלנו – בעבודה, עם חברים, בתור למרפאה או בפקק. גם אם אנחנו מאוד מתעצבנים וכועסים, אנחנו מצליחים (איכשהו ולא תמיד) לכבוש את יצרינו. אם כך, מדוע בבית, בפני ילדינו הרכים, אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר את הרסן? מה גורם לנו לא לשלוט, לצעוק (שלא לומר – לצרוח) כשהדברים לא נעשים כפי שביקשנו? גם הבוס עצבן אותי היום, לא זכור לי שהרמתי את הטון לאותו דציבל שהרמתי אותו כשהבת שלי סירבה להיכנס להתקלח. משהו בתפיסה שלנו את הבית, ובעיקר את הילדים, מאפשר לנו להרגיש מספיק בנוח, לטוב אבל גם לרע. אנחנו נוטים להנמיך את הביקורת העצמית, להתעלם ממוסכמות חברתיות, להשתיק את הקול שמנסה להזכיר לנו עקרונות בסיסיים של תרבות דיבור, של כבוד הדדי. אז מה אם הבן שלי רק בן 9 ונמוך ממני בשני ראשים? זה נותן לי את הזכות לשאוג עליו?
.
אני לא מתיימרת לומר שאסור לנו לכעוס, זה גם בלתי אפשרי לצפות שלא נכעס. כעס הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, הוא מניע אותנו לפעולה וחשוב שנדע לתת לו ביטוי. יחד עם זאת, הוא לא חייב להיות מלווה בצעקות ואיבוד עשתונות. ניתן להביע תקיפות, נחישות וכעס הרבה פעמים מבלי לומר, אף לא מילה. אנחנו שואפים לחנך את הילדים שלנו לכבוד הדדי, לנורמות של תרבות דיבור, לקבלת האחר, לסבלנות וכן הלאה. האם הללו באים לידי ביטוי תוך שאנו מאבדים שליטה ויוצאים מכלינו? אני בספק.
מתוך השאלה הזאת, ורגשות האשם שהיא מעוררת, הנה שני דברים שאפשר לעשות בדרך לשינוי.
.
פרשנות אחרת למה שקורה
נניח שהבן שלי שבר כרגע כוס, ואפילו הזהרתי אותו רגע לפני, שהכוס עומדת להישבר. אחת הפרשנויות שיכולות לעלות בי לנוכח הכוס השבורה היא שהוא חסר אחריות, היה ברור שזה יקרה כי כל דבר נופל לו מהידיים. בהנחה שזאת תהיה הפרשנות שלי למצב, קרוב לוודאי שהרגש שיתפתח בי יהיה כעס, ומכאן התסריט מוכר לכולנו: "אמרתי לך!", "למה אתה לא נזהר?!", "תראה איזה בלאגן עשית!". העובדה היא שאני כועסת (!). בעקבות רגש הכעס אני צועקת, ולעיתים אף מענישה. למעשה, אני לא מלמדת אותו שום דבר לגבי הזהירות הנדרשת עם כלי מזכוכית, ויתרה מכך, אני מהווה עבורו מודל לחיקוי של איבוד שליטה.
בשונה מהתגובה המתפרצת, אני יכולה לבחון את אותו אירוע ולהעניק לו פרשנות שונה לחלוטין. למשל, אני אזכיר לעצמי שהילד שלי רק בן 9, שהיכולות המוטוריות שלו עדיין לא מפותחות כשל מבוגר, שהתפקיד שלי כרגע הוא לסמן לו את הסכנות וללמד אותו כיצד לנהוג ולהגיב. במלים אחרות, אני מכירה באחד התפקידים שלי כהורה כדמות מלמדת, מדריכה ומכוונת. אם זאת הייתה הפרשנות שלי, קרוב לוודאי שהתסריט יהיה שונה. כנראה, שהרגש שיתעורר בקרבי יהיה חיובי, מספק ומעניק. כתוצאה מכך גם התגובה שלי תשתנה: אני יכולה להסביר לו שכלי זכוכית מתנפץ לרסיסים כשהוא פוגש את הרצפה ויש לנהוג איתו במשנה זהירות. אני גם יכולה לבקש ממנו שיעזור לי לפנות את הלכלוך. ניקיון משותף יילמד אותו איך לנהוג במצב מסוג זה ואפילו יגרום לו לקחת חלק באחריות על שנעשה.
במילים אחרות, התפרצות מצידנו לא תביא את המטאטא מהמזווה לנקות את שברי הזכוכית מהרצפה. לעומת זאת, אם נצליח להחליף את הפרשנות בזמן אמת נרוויח פעמיים – נצליח לשמור על אווירה טובה ללא צעקות, רגשות אשם ועצבים; וכן נצליח ללמד את הילד, דבר או שניים.
לסיכום, אם נצליח להחליף את הפרשנות שלנו לאירוע, ככל הנראה, נצליח לשנות את התגובה שלנו. אם נלמד להרחיב את מנעד הפרשנויות שלנו, נוכל אולי להכיר בעובדה שהילדים כנראה לא עושים לנו דווקא, שהכוונות שלהם הן לא רעות. אולי מתוך כך, גם נוכל להגיב בצורה מאופקת יותר, נעימה יותר, כזו שלא תעורר אחריה הררים של חרטה ורגשות אשמה.
אימונים מומלצים: אימון בהכלה / אימון בנחישות
.
מודעות לשליטה עצמית
יש מספר דברים שעלינו לשמור בזיכרון הפעיל שלנו, והם יעזרו לנו לשמור איפוק. הנה כמה דברים שכדאי לזכור:
הם אנשים קטנים: ראשית, אני רוצה להזמין אתכם (וגם את עצמי) להיזכר בעובדה שהילדים שלנו הם אנשים קטנים. אנשים שמגיע להם (כפי שמגיע לכל בן אנוש) שיתייחסו אליהם בכבוד, שייפנו אליהם בצורה מכובדת, שיקשיבו להם, שיתחשבו במגבלות שלהם, ברצונות שלהם, ובקשיים שהם מעלים.
לא חייבים היום: חשוב שנהיה מודעים לעצמנו ולתחושות שלנו. למשל, אם היה לי יום קשה ואני עייפה או חסרת סבלנות, לא חייבים דווקא היום לעשות פעילות שדורשת אנרגיות שלא קיימות היום בנמצא. אפשר ומותר להחליט שגם אם תכננו משהו, ונורא רצינו, אפשר לדחות ליום אחר.
לפעמים מתלכלכים: אם כבר החלטנו לבשל היום עם הילדים או לצייר עם צבעי גואש, כדאי שנכין את עצמנו לעובדה שנתלכלך, במקום לצפות שהילדים עכשיו יטרחו לנגב כל לכלוך שיצוץ בדרך.
ביכולתם של כל אלו להביא אותנו למצב של מודעות גבוהה יותר. ככל שתגבר רמת המודעות שלנו והרצון שלנו לשנות את הקיים, נוכל לבחור וליישם פרשנויות ותגובות אחרות וחדשות. בשורה התחתונה – נשמור על איפוק ונתפרץ פחות .
.
זה לא פשוט, אבל כן אפשרי
יחד עם כל האופטימיות, חשוב שנזכור, שכל ההמלצות האלו לא יגרמו להורה שנוטה להתפרץ בקלות ולעיתים תכופות, להתנהל ממחר על מי מנוחות. מדובר בתהליך שלוקח זמן. החדשות הטובות הן שזה אפשרי. ניתן לשנות את הרגלי התגובה שלנו בעת התפרצות, באמצעות אימון ותרגול.
עצם ההתעסקות שלנו בנושא – חשיבה על פרשנות אחרת למה שקורה, פיתוח מודעות שתעזור לנו להתכונן מראש למצבים "נפיצים" יותר, והתבוננות חוזרת ונשנית על דרכי התגובה שלנו – מקדמת אותנו לעבר המטרה ויכולה לסייע לנו לנהוג באיפוק ובסבלנות.
0
