לפני זמן-מה הגעתי לאירוע משפחתי בו נכחו בין היתר קרובי משפחה שהם הורים צעירים. להורים בת, בגיל 13 חודשים לערך, אותה לא ראיתי מזה מספר שבועות. היא ישבה על הרצפה ושיחקה עם מספר צעצועים. כשנכנסתי היא זיהתה אותי, שהרי היא מכירה אותי, ואז אני רואה כיצד היא מזדקפת, נעמדת והולכת לעברי.
כל כך התרגשתי, לא ידעתי שהיא חצתה את שלב ההזדקפות וההליכה.
ומדוע התרגשתי? מה יש בזה? משום שאני מתמלאת פליאה מחדש בכל פעם כשאני רואה את הדחף הרוחני הפועם בקטנטנים האלו, שכאילו יש מאין מזדקפים ונעמדים "פתאום", צועדים על האדמה באופן אנכי והם אפילו לא מודעים לכך. זה "פשוט קורה" להם.
לרוב התגובות שלנו הן: "כל הכבוד!!", בדומה לשלבים מוקדמים של ההתפתחות התנועתית: התהפכות או ישיבה. אי שם בשנים עברו התחלתי לתהות מדוע אנו מגיבים כך? הרי כאמור, הילד לא "יודע" במודע שהוא מזדקף. הוא לא "מתכנן" את זה בעצמו ואומר: "אולי מחר אני אחליט להזדקף ולעמוד"?!. הוא חווה את ההתפתחות הזו, שדרכו היא מתרחשת. זוהי התפתחות המבוססת על שלבים מוקדמים של ראייה ותנועות עיניים, ולאחר מכן תנועות גפיים ותפיסה, ואז ההזדקפות במרחב, תוך התגברות על כוח הכובד ופיתוח שיווי משקל.
.
על מה ההתרגשות וקריאת הכבוד?
כשהתבוננתי בעצמי זיהיתי, שזה משום שמשהו בנו יודע שמשהו מופלא מתרחש כאן. איזשהו כוח, לכאורה עלום, שאיננו נתפס בחושים הרגילים שלנו פועל כאן. זהו אכן פלא!! אנו לא יכולים לגרום לכך לקרות מבחוץ, אלא זהו כוח פנימי אישי אינדיבידואלי של הקטנצ'יק. ולכן אנו מגיבים, אוטומטית כנראה ב"כל הכבוד". בהזדמנות זאת כדאי לשים לב שהעידוד עלול ליצור אצל הילד ציפייה לפידבק תמידי מבחוץ. במקום זאת אפשר פשוט להביע את האמת הפנימית של השמחה ושל האהבה, נוכח העדות שלנו לכוח ההתפתחותי הפעיל בילד שלנו.
בשלוש השנים הראשונות לחיינו מתרחשים שלושה אירועים מהותיים ומופלאים המאפיינים את האדם, ואת האדם בלבד: הזדקפות, דיבור וחשיבה. רודולף שטיינר הדגיש שלושה אירועים אלה במסגרת תורתו: "אנתרופוסופיה". כלומר חכמת האדם, המעמידה את האדם במרכז החיים המודרניים.
ההזדקפות, לפי שטיינר, היא ביטוי ראשון לדחף הרוחני-אנושי הייחודי לאדם. הייחודיות היא בכך שבהזדקפות נוצרת "מוליות" (מהמילה: "מול") בין הקטנצ'יק לבין האחר. ה"מוליות" הזו משמעה בסיס לטווח רחוק למערכות יחסים, לראיית האחר, למפגש עם האחר פנים אל פנים. זהו יסוד סוציאלי מהותי ועמוק מאין כמוהו בסוציאליות הבוגרת שלנו, כלומר, בחייו של התינוק בשנים הבאות בהדרגה.
.
ההורים לא צריכים לזרז ולהאיץ
הזדקפות התינוק לא תתרחש אם אין לו דוגמה חיה מול העיניים. תינוקות אשר לא ראו מולם אנשים זקופים מהלכים, לא יזדקפו בעצמם. כאן מגיעה הקריאה אלינו ההורים, המחנכים והמבוגרים שבסביבת הילד: אל לנו להתערב בהאצה ובזירוז של כוחות התפתחותיים טבעיים אלו. עלינו להיות תומכים, מושיטי יד כאשר הכוח הזה מתגלה, אך לא להאיץ את התגלותו. יש בכך הבדל רב שיש לו השפעה לטווח רחוק: תהליך שנבנה בזמן הנכון לו ואינו מואץ, בונה את הגוף בצורה יציבה ובריאה להמשך הדרך, וכאמור, לחיים סוציאליים בריאים יותר.
מאחר שזה לא נראה לעין כעת, אנו רואים רק את ההזדקפות במובן הפיזי שלה הנגלה לעין. אנו יכולים להאיץ אותה מתוך מחשבה אמיתית שזה עוזר לילד, אך בתמונה השלמה אין זה כך. שטיינר מדגיש, כי ההליכה איננה "רק" הליכה – זהו הקצה הנגלה לנו של תהליך עצום ונסתר. זהו תהליך שעניינו חיפוש כיצד למקם את האורגניזם בתוך כיווני המרחב. וזהו אכן דבר עצום.
לכן, כשאחד ההורים התייעץ עמי מה לעשות עם הליכון שהסבא עומד לרכוש לבתו, הנכדה, כל שיכולתי הוא להביא את ההכרה שתיארתי לעיל לידיעתו. העמקנו ופרטנו אותה לפרטים, והכרה זו הביאה אותו להבנה שהליכון זה, משוכלל ומופלא ככל שיהיה, עלול להוות אבן נגף בהתפתחות הטבעית של בתו.
הוא ביקש מתנה אחרת מאביו…
0
