במהלך עבודתי כמורה לתנועה לגיל הרך, אני פוגשת ילדים עם קשיי התפתחות תנועתית שונים. למשל, ילדים שיש להם קושי לעשות פעילויות בסיסיות כמו זחילה על הבטן, הליכת שש, או הליכת ארבע. יש ילדים שיש להם קושי בקפיצות, כאשר ילד בגיל שלוש אמור כבר לקפוץ ולנתק את עצמו מהקרקע. לחלק מהילדים יש קושי בטיפוס על סולם, או בעליה וירידה במדרגות. כמו כן, יש ילדים שמתעייפים מהר מאוד.

סיבות רבות ומגוונת לעיכוב התפתחות תנועתית

הקשיים המוטוריים נובעים מסיבות שונות, כמו טונוס (מתח) שרירים נמוך (מולד), או חוסר התנסויות תנועתיות, כאשר ההורים אינם מאפשרים לילד את מירב ההתנסויות. יש ילדים שלא שכבו מספיק על הבטן בינקות, דבר הגורם לחולשה בשרירי הליבה: גב, עורף, ידיים ורגליים. יש קושי שנובע מחוסר וויסות תחושתי. למשל, ילד עם רגישות ווסטיבולרית עלול לא לאהוב גני שעשועים, אינו אוהב להתנועע ומעדיף פעילויות שקטות שלא דורשות תנועה חזקה ומהירה. ילד עם חוסר תחושה עמוקה חסר בדרך כלל תחושת גוף טובה ולכן נתקל הרבה, נופל ומתקשה בתכנון תנועה.

בכל הקשור לעייפות, במקרה והיא חריגה, אני מבררת עם ההורים על הרגלי השינה של הילד. אם הוא ישן מספיק שעות, אני מייעצת לבצע בדיקות דם על מנת לוודא שהן תקינות. בנוסף, לנסות לברר האם העייפות היא על בסיס רגשי, קושי להתמודד עם הוראות, מטלות, פחד מכישלון או חוסר מוטיבציה.

ישנם קשיים הנובעים ממקור רגשי. ילד שמפחד להיכשל, יפתח ציפיות גבוהות מעצמו ולכן לא יהיה מוכן להתנסות. בנוסף, חוסר וויסות תחושתי עלול לגרום לאי נוחות במגע ובתנועה. למשל, ילד שלא רוצה שיגעו בו, או שלא נעים לו בעת מגע עם חפצים. גם פחדים אחרים או קושי חברתי, יתבטאו בקשיים רגשיים.

יש קשיים על רקע התנהגותי. בעיות התנהגות נובעות מקושי בקבלת חוקים וגבולות. בנוסף, קושי בוויסות חושי גורם לילד לחוות את העולם כמאיים ומפחיד, ולכן, כאמצעי הגנה, הילד שומר על עצמו, ומתנגד לדרישות החברה.

חשיבות תפקיד ההורים בטיפול

כשאני פוגשת ילד שנראה לי שהוא צריך עזרה, אני פונה להורים, מסבירה את עמדתי, ומציעה לפנות לאבחון או לטיפולים שונים. ברוב המקרים אני נענית בחיוב. אך יש מקרים בהם ההורים אומרים שאין להם זמן, שגם הם לא אוהבים להתנועע וכדומה. זה קורה בעיקר כאשר אני מבקשת מההורים להפעיל את הילד תנועתית כמה שיותר, לקחת אותו לגני שעשועים אם אפשר כל יום, או להפעיל אותו בבית. אני גם נותנת רעיונות שונים, כיצד אפשר לנצל את רהיטי הבית לעבודה תנועתית, כדי לקדם את הילד ולעזור לו להתגבר על קשיים. מפגש טיפולי עם איש מקצוע אחת לשבוע אינו מספיק, ויש צורך בעבודה יומיומית. לכן אני פונה להורים שייקחו אחריות ויעבדו עם הילד כמה שיותר.

במיוחד מדאיגות אותי תגובות ההורים כאשר אני חושדת שיש לילד עיכוב התפתחותי על הרצף האוטיסטי. במקרים אלה אני נתקלת לעיתים קרובות בהכחשה ובסירוב לבצע אבחון: "הוא יגדל וזה יעבור לו", "בבית הילדה בסדר גמור", "אנחנו לא מאמינים בטיפולים" – אלה התשובות השכיחות. הורים צריכים לזכור, כי ככל שמתחילים לעבוד עם ילד מוקדם יותר, כך גדל הסיכוי לשפר ולקדם את הילד. אזורי השליטה התנועתית במוח מתפתחים במיוחד עד גיל שבע, ומעבר לכך, קשה יותר לשנות דברים. הורים מכחישים גורמים לי להיות אובדת עצות ובהרגשה של פספוס גדול.