"אמא, בחושך ניצה מפחדת שתבוא רוח חזקה. אז אני שומר עליה". כך אמר לי עומר, בני הצעיר, בן 5. הוא דיבר על הכלבה שלנו. לעומר יש טקס קבוע בערב בו הוא בוחר לו בובות לישון איתן ובאחד הערבים השבוע הוא ביקש שאעזור לו להוציא את כל הבובות ולפנות מקום לניצה.
הוא אירגן לה מקום על הכרית לידו והכניס אותה תחת השמיכה. הם שכבו יחד במיטה ועומר הסביר לה שלא צריך לפחד – הרוח בחוץ ובבית אין רוח. הוא הסביר לה שאמא תספר סיפור ואז הם יתחבקו וישנו ביחד. הוא אמר לה שאם היא מפחדת בלילה, היא יכולה להעיר אותו.
כאמא וכמטפלת רגשית בעזרת בעלי חיים, שמתבוננת על התהליך מהצד, אני יכולה רק ללמוד. ראשית, אני שומעת את הפחדים של עומר, אותם הוא מתבייש לבטא בקול רם או לא ממש יודע כיצד לעשות זאת בהתייחס לעצמו (התנהגות אופיינית מאוד לגילו). אני מרגישה את הפחד שלו, אבל גם את הביטחון שהוא מרגיש בתוך הבית והידיעה שיש מי שיעזור לו באמצע הלילה. העובדה שהוא אומר לכלבה "תעירי אותי", מעיד על כך שהוא יודע שאפשר לפנות אלינו בלילה, אם יש צורך.
כאשר אנחנו עוזרים למישהו אחר, זה מעצים ומחזק גם אותנו. בכך שהוא עוזר לניצה הכלבה, עומד למעשה מחזק את עצמו ואת הביטחון שלו בתוך הבית.
יש לי טיפ עבור כל מי שמגדל בעל חיים: היעזרו בבעל החיים שלכם כדי להעצים את הילדים. בעלי החיים יכול לשמור על הילד ("שוקי יישן לידך וישמור עליך") והילד יכול לשמור על בעלי החיים. כך או כך, הילד יקבל ביטחון והעצמה אישית.
לא חייבים את הכלב במיטה. אפשר גם לשים את הכרית של הכלב ליד המיטה של הילד. אפילו אוגר בכלוב ליד המיטה, יכול להעניק את אותו ביטחון.
0
