כשאנו ניגשים לשאלת הגבולות עם ילדינו בשביעון השני של חייהם, בגיל שבע עד ארבע-עשרה, ההכוונה העיקרית הינה לסמכות המביאה הכוונה, הגבלות והצבת גבול. אלא, שהדגש כאן הוא על סמכות המבוססת על אהבה.

סמכות אוהבת

סמכות אוהבת מושתתת על אהבה מודעת. לא זו הנחווית כ"מובנת מאליה", שהרי ברור שאני אוהבת את ילדיי, קודם כל מעצם היותם ילדיי. מדובר על אהבה שבה המבט שלי מכוון אל טובת הילד, אל ההכרה שהוא אמנם כבר לא בן הגיל הרך, הוא כבר אינו פעוט, ועם זאת הוא גם עדיין איננו בוגר מספיק כדי לקבל החלטות לניהול חייו.

הסמכות האוהבת כאן הינה סמכות היודעת, כי הילד צריך עדיין את ההכוונה, את המילה שלי, את הידע והניסיון שלי, ובעיקר את הנוכחות שלי באהבה ולא בכוחנות, ציוויים או עונשים. אין כאן מקום למאבק כוח, וזהו בהחלט אתגר להורים! בגיל זה הילדים מתחילים עם ניצני מרד פה ושם, סירובים יותר עיקשים מאשר בעבר, וזה לא מקל עלינו. יחד עם זאת, הנוכחות האוהבת, עם הסמכות, שבצידה המסר: "אני קשוב לך ויחד עם זאת אני עדיין זה שמכוון אותך", הן חשובות בדרגה ראשונה במעלה.

מאפייני הגיל

סמכות אוהבת מהווה לילד מקור חיצוני שהוא יכול להישען עליו, גם כאשר הוא מבסס את עצמו בשנים האלו. האתגר של הזמן הזה עבור הורים הוא לזכור זאת – וזה נכון לכל גיל. הענקת סמכות לילדים בגילאים אלו, קל וחומר בגילאים צעירים יותר, מתבלבלת בקלות ובלי משים עם "הענקת חופש בחירה ורצון לילדיי". מניסיוני, הבלבול הזה מקשה עד מאוד על הילדים.

יתרון הילדות הוא לא להיות נדרש לדעת, ולא להיות נדרש להחליט. גם בשביעון השני, בגילאים שנדמה שהם כבר כן מסוגלים – והם מסוגלים ליותר כמובן מאשר שהם היו פעוטות – עדיין נדרש מקור הסמכות המקיף, החיצוני, כנקודת משען. מקור סמכות שאינו מבוסס על כוח מעצם היותי המבוגר, אלא מבוסס כאמור על היותי מבוגר אוהב עבורך, בתשומת לב לצרכיך ולחוויותיך הרגשיות, ובתשומת לב לצורך שלך להישען עליי.

עלינו לזכור שהילדים של היום – זו אינה קלישאה, על אף שזה נשמע כך – הם ילדים מורכבים, כאובים לא אחת, ובעלי יכולות מודעות ויכולות רוחניות שלא ראינו על עצמנו או על דורות קודמים באופן כזה. עליהם לפגוש אותנו נוכחים, איתנים, מודעים בעצמנו ולעצמנו, ראויים לכבוד ובעיקר – פתוחים וקשובים. פתיחות זו משמעה אהבה, אהבה ערה, מכילה וסבלנית, היודעת להדריך את הילד לצעוד בהדרגה, בסבלנות, עם הגבולות הנכונים, במהלך בניית הנתיב שלו.

למידה עצמית של ההורה

על מנת לבסס בתוכי, כהורה או כמחנך, סמכות של אהבה עליי לעבור דרך של חניכה בעצמי, לעיתים עד כדי מטמורפוזה עצמית ממש. דרך שבה אני לומד לפתוח את הלב להבנה רחבה יותר ולראייה רחבה יותר של מניעיי, הכרת עצמי ומפגש עם כאביי. כל אלו יאפשרו לי לגשת אל הילד ממקור של סמכות פנימית. כזו שלא נדרש בה כוח, ויש בה משום אפשרות להתחבר לילדי מתוך הבנת כאבו וחיבור לתחושות שלו. יחד עם זאת, תוך הימנעות מהזדהות יתר, שלא תאפשר לי לעמוד לצידו של הילד. לעיתים, זה ידרוש ממני לסרב ולומר "לא" במקומות הקשים לו. לפעמים זה ידרוש ממני לעמוד על הכוונה מסוימת על אף הסירוב הקשה שלו. זה לא קל, וזהו אכן תהליך רחב ועמוק. בכך אנו מבססים סמכות שהינה אפקטיבית ובעלת ערך עבור ילדיי, ולא כזו שברגע שהם יגדלו עוד קצת, היא תתמוסס.

עמדה כזו מבוססת על הידיעה שאנו כולנו מתפתחים כל העת, בכל גיל, כל הזמן. הילדים קולטים מאיתנו את ההכרה הזו, ולכן הסמכות הנובעת מכאן היא סמכות אמת.