אמא: "הוא כל הזמן הולך לעציץ!!, אני כבר לא יכולה יותר! הוא מוציא את החול, מכניס לפה, כל מה שאני אומרת לא עוזר, הוא שוב ושוב חוזר לשם; אני מסבירה לו, אני אומרת לו שאני לא מרשה, שאסור, שזה לא בריא, אני לוקחת אותו משם והוא חוזר אל העציץ, ולפעמים אפילו עוד מסתכל לראות אם אני רואה וצוחק אליי! אני מותשת".
אני שואלת: "אז למה שלא תזיזי משם את העציץ?"
זו השיחה שניהלתי עם אחת האימהות שפנתה אליי בשאלה מה עושים ואיך מציבים גבול לפעוט "הסורר" בין השלוש וחצי שהולך לעציץ שבסלון שוב ושוב. האם זו נחשבת "הצבת גבול"? האם ומתי אנו מתחילים לדבר על גבולות, מה זה אומר ובאיזה גיל מדובר?
רצון ותנועה ולא שיקול דעת
מבחינת העמדה של מדע הרוח האנתרופוסופי ישנה חוקיות אובייקטיבית בהתפתחות הילד, אשר נוגעת למישורים שונים, כולל למה שאנחנו נוהגים לכנות בשם "גבולות". כשמדובר על פעוטות וילדים צעירים, החוקיות הבסיסית היא בהבנה שהילד פועל על פי כוחות הרצון שלו, כוחות של פעילות ותנועה, בשונה מכוחות של חשיבה ושיקול דעת. לכן, עדיף שלא לייחס לו יכולת שליטה מתוכו-הוא על כוחות הרצון שלו בגיל כה מוקדם, אלא להכיר בכך שההורים הם אלו שצריכים להיות אחראים על כך.
.
מתוך כך, סביר להניח, שכוחות האם יותשו בניסיון "להסביר" או לגרום לילד "להבין" שאין לגשת אל העציץ ולשפוך את החול או לטעום ממנו, אלא עדיף שתשמור על כוחותיה – במחיר כלשהו. למשל, סלון פחות יפה לזמן מה – ותזיז את העציץ, אם לדעתה הדבר הוא בשירות השמירה על טובתו של הפעוט.
ומה אם לא מדובר בעציץ אלא בחפץ מקובע, ארונות ובהם חפצים שונים שאינם לגילו, למשל? כמובן שהאחריות, שוב, היא עלינו המבוגרים; מדובר על מציאת דרכים יצירתיות במישור החיצוני על מנת להגן על הילד (נעילת הארון), ובו זמנית גם לפעול מתוך עמדה פנימית – אותה אנו מבססים מתוך מודעות עצמית שלנו – שבה אנו משתדלים לכבד את רצון הילד כרצון, אך להביאו ולנתבו ולהפנותו למקום אחר, למשל, למשחק כלשהו שמסקרן אותו. הכבוד אל הרצון כשלעצמו הוא בעל חשיבות רבה, כמו גם השמירה על הרצון וניתובו לפעילות המתאימה לילד.
סמכות ההורים מוטבעת (אינהרנטית)
הדגש, אם כך, מופנה אל ההכרה שהילד בשבע השנים הראשונות אינו בשל עדיין "להבין" או לקבל "הסברים" מופשטים של למה זה אסור, ומה זה עושה, למה "לא" וכדומה. אלו עדיין לא בשלים בתודעת הילד הפעוט, ולכן המציאות בשטח מוכיחה שוב ושוב שאין זה עובד….
הבנה חשובה נוספת היא שלא (!!) מדובר במאבקי כוח עם הפעוט או עם הילד. אין (!!) פה שאלה של "מי יגבר על מי" או "מי ינצח" או ב"סמכות" כפי שאנו מבינים אותה כמבוגרים. הסמכות הזו היא אינהרנטית (!) עבור הילד בגילאים אלו; מדובר על האחריות ההורית לשמור על הילדון, לנתב אותו, לכוון אותו, בעיקר דרך פעולות המתאימות לתודעתו. לקראת אמצע השביעון ואילך, אפשר להשתמש לשם כך בתמונות ובסיפורים, ולא בהסברים מופשטים גרידא, על מנת להעביר לו מסר שאנו חושבים שנכון להעביר. זו ההבנה ש"שפת" הילד בגילאים אלו שונה מן השפה שלנו.
נכון, זה לא נוח כל כך, וזה לא מוכר לנו, כי זה מחייב אותנו גם לרוץ אחריו הרבה, גם לחפש אחר דרכים יצירתיות, ובעיקר ללמוד "שפה" שהיא קצת חדשה לנו, כי כבר שכחנו איך זה להיות שם, בתודעה הזו של הגיל הזה. אבל המאמץ, כרגיל, שווה…
בטור הבא אציג את אימון הגבולות בקשר לשביעון השני, לשנים 7-14, שם אנו כבר כן מדברים על "סמכות" לפי הזווית האנתרופוסופית.
0
