אם לרגע נעצור ונחשוב על עצמנו – בתודעתנו בזיכרונות ילדותנו – מה נגלה ביחס לחוויות שלמדנו שם? האם נגלה כי למדנו והתפתחנו מהן משום שהבנו אותן בצורה אינטלקטואלית, כשמישהו הסביר לנו? ואולי נגלה שהעוצמה של החוויה היתה נעוצה בעיקר בעצם העובדה שחווינו אותה באופן שהותיר רושם ממשי עלינו, בבחינת זיכרון חי?

איני זוכרת הסברים מופשטים מילדותי; אני כן זוכרת איסורים, משום שהם פועלים על רובד אחר של הנפש, אך מבחינה התפתחותית איני זוכרת הסברים רעיוניים מופשטים. אני זוכרת את הרושם הממשי ולמידה מתפתחת כתוצאה ממנו.

למשל, ילדה מקסימה בת ה-11, המספרת על עומס סוף השנה בלימודים, המאמץ לקבל ציונים כדי להיחשב תלמידה טובה, המתח עם החברות וש'הכל בסדר אצלה', ו'אין בעיה', בעוד אמה רואה אותה מאוד עייפה ומודאגת – ובמקום להגיד לה שכן קשה לה ושהיא כן צריכה לנוח, ושתעשה כך וכך עם החברות וכו' (וכמובן יש אפשרות של עבודה ברבדים נוספים, בעיקר עם ההורים) – נביא בפניה את תמונתו של אטלס הנושא את הגלובוס על כתפיו כדי שתוכל להכיר את החוויה שלה.

.
השפעת התמונה על הנפש הינה ה"דיבור" החי, המביא בפני הילד אפשרות של הכרה אחרת לחלוטין (בדוגמא הנ"ל – שחרור משמעותי עבור הילדה), אשר אינה זמינה לו כאשר מדובר בהסבר מופשט, מוכיח או מסביר. עבורם, בגיל זה, "מופשט" משמעו "מת", "כבוי". כשאנו משתמשים בהסברים מופשטים לילדינו הצעירים (סמוך לשביעון השני של החיים, החל מגיל 6 לערך ועד ההתבגרות), אנו מדברים בשפתנו-אנו, בתודעתנו-אנו, ולא בהתאם לתודעה שלהם ומה שמחייה את נפשם שלהם.

חשוב מאוד להדגיש, שלא מדובר כאן באיזושהי "טכניקה" של "דיבור". המבוגר עצמו צריך להיות מחובר לחיות ולחיוניות שבתמונה אותה הוא מביא בפני הילד. זה לא עניין תאורטי. וזה מחייב אותנו שוב ושוב ליצירתיות רבה, קודם כל בפני עצמנו.

על כל צעד ושעל אני עדה להורים מסבירים לילדיהם – על כל דבר, על אסור ומותר, על למה זה כך ולמה זה אחרת ועוד. זאת תוך שימוש במושגים ובמילים ובמלל רב, בעוד שתמונה אחת יכולה להעביר את המהות אל הילד/ה – נער/ה. בלי משים אנו מניחים שהילדים (גם הצעירים יותר) מבינים את המושגים שכה שגורים בפינו. אנו שוכחים שהם עדיין בהתהוות ובלמידה ממשיות, מלקטים את המושגים ומחברים להם חוויות שהם חוו בחושיהם על מנת לקבל תמונה שלהם בתודעתם. הדבר לוקח זמן הבשלה, כשם שפרי נדרש לזמן הבשלה על מנת להיות הפרי שהוא.

חשיבות גדולה לעתיד הילד ובניית האדם שבו

יתרה מזאת. יש ב"דיבור" החי כדי לבנות בנפש הילד יכולת מתפתחת לעשייה, להבדיל מעודף מחשבות (ורביצה). העשייה הזו, כשהיא מבוססת על הכוונה נכונה של המבוגר, יוצרת את אותה הערצה בנפש במובן החיובי, במובן המאתגר את הילד/ה לפעולות חיוביות ומוסריות בעולם, ובלשונו של ר' שטיינר ("חינוך הילד לאור מדע הרוח, אנתרופוסופיה", הוצאת מיכאל, עמ' 38):

"בבואנו לספר סיפורים, אגדות וכו' לילדים קטנים, לפני התחלפות השיניים, מטרתם היחידה היא לעורר ששון, תענוג ועליזות. אבל לאחר התחלפות השיניים, עלינו לזכור משהו נוסף בבואנו לבחור את החומר שלנו לסיפורים, והוא: שאנו מציגים בפני הנער או הנערה מראות-חיים אשר יעוררו רגשי-הערצה בנפשותיהם וימריצום למעשים."

הילדים זקוקים לנו לשם כך. אחרת, אנו מעוררים אצלם דרישה לחשיבה מופשטת טרם זמנה. והדבר אינו מיטיב עם כוחותיהם הפנימיים. ובהקשר זה של תמונות חיות, עוד מילה על מסכים.
כמה שלא נדבר על החשיבות של הגבלת המסכים, לדעתי לא יהא בכך די. השפעת המסכים על התודעה היא כה מכריעה, והתעתוע הוא שאין רואים זאת במיידי, אלא רק לאחר שנים רבות, ואז הדרך הרבה יותר קשה.

לכן, ובהקשר למה שכתבתי בתחילת טור זה, אני מביאה גם את הציטוט רב המשמעות הזה (גלעד גולדשמידט, עולמה של הילדות, עמ' 200):

"תמונות פנימיות עזות ביטוי הן הדרך הטובה ביותר לפגוש את הילד, הן בגן ובכיתה והן בחיי היום-יום. מכאן גם המשיכה העצומה של ילדים בגיל זה לתרבות המסכים – גם זו מדברת בתמונות. מגרעתן היא שהן קפואות, לא משתנות ומעוצבות עד לפרטים הקטנים ביותר, ולכן פועלות בצורה מנוונת ומדכאת על כוחות היצירה והדמיון של הילד – דווקא בגיל החשוב ביותר להתפתחותם.
לעומתן, תמונות שעוברות דרך השפה המדוברת, בסיפורים ובתיאורים, הן מלאות חיים פנימיים, משתנות ומתעצבות בדמיונו של הילד עצמו וכך מטפחות ומעודדות את כוחותיו הפנימיים."

המילים מדברות בעד עצמן. כעת נותרה העבודה שלנו, המבוגרים.