ילד שלי, עוד כמה ימים חוזרים לשגרה המבורכת.
שנת לימודים חדשה נפתחת.
חשבתי שהשגרה כל-כך חשובה לך לשקט הנפשי שלך, אז חשבתי…. בימים של החופש אתה שואל אותי כל לילה לפני השינה: ״מחר נשארים בבית? מחר חופש?״ ואני משיבה שוב ושוב: ״כן ילד שלי, מחר חופש״ ורואה אותך מחייך חיוך רחב וצולל לתוך שינה של שלווה.
אתה אוהב את החופש ומקבל מאיתנו את כל החופש לעשות כמעט כל מה שאתה רוצה.
ביום רביעי נעשה לך הכנה לקראת החזרה לבית-הספר. נקנה ציוד, בגדים חדשים ונשים לך בתיק את אותם הדברים שיתנו לך תחושת ביטחון בבית-הספר.

אני פותחת את השנה רגועה ומחויכת. המחנכת שלך תמשיך ללמד אותך גם השנה. כשיש מחנכת שממש סומכים עליה, מכל הבחינות זה הכי מרגיע ומשמח שיכול להיות. הנהג המקסים שמסיע אותך לבית הספר ומחזיר אותך ממנו – גם הוא נשאר איתנו, עוד סיבה להיות רגועה.

ילד אהוב שלי, אני מאחלת לך שכמו בכל השנים הקודמות הצוות החינוכי בבית הספר ידע לעזור לך להוציא את מקסימום הפוטנציאל הטמון בך ויש המון כזה.
שיהיה לך מלמד, משמח, מרתק, מעניין ומלהיב.

—-

מתוך דף הבלוג של אודליה: בני אמצעי בן 15 הוא ילד ״מיוחד״ כי הוא נמצא על הרצף האוטיסטי. ביחד עם בן זוגי אנחנו ״משפחה מיוחדת״.
כי כשיש מישהו "מיוחד" במשפחה אז כל המשפחה הופכת להיות ״מיוחדת״.
במהלך השנים ״עברנו אש, עברנו מים״, תקופות זורמות, תקופות קשות, תקופות מחשלות, תקופות מעצימות… הרבה תקופות.
למדנו שלעולם יהיו מצבים שיגרמו לנו ל"קוועץ׳" בלב, שזה בסדר לשהות בהם, לבכות, לכאוב ולכעוס.
למדנו לקום מהם ולהיעמד כמעט זקופים כל פעם מחדש.
הבנו שאפשר ורצוי לחיות, לחייך, לאהוב ולשמוח. שחשוב ללמוד וללמד, לחזק ולהתחזק,
להתפתח, לצמוח וללבלב.