באחד ממפגשיי בקליניקה הגיעה אליי אמא שבתה בת השנתיים וחצי החלה לגמגם, בעיקר במחיצתה. בתחילה, נקטה האם בבירור ענייני אצל קלינאית תקשורת, שאמרה שאין כל בעיה ממשית, ושזה יחלוף. כאשר הילדה המשיכה בגמגום, גבר כל העת לחצה של האם, עוד ועוד, מיום ליום. האם סיפרה לי כי היא עצמה נמצאת במתח כל היום, מתקשרת לכל מקום בו הילדה נמצאת, לגננת או לסבתא, על מנת לשמוע איך הילדה מדברת שם, וכי היא מרגישה חוסר אונים גדול.
תהליך הבירור הפנימי של האמא
יחד ביררנו את מהות הלחץ הזה, את הסיבות לתגובה של האמא, ומה מעיק עליה בזה. צריך לזכור שהסיבות למועקה יכולות להיות שונות אצל כל אחת ואחד, גם במקרים עובדתיים דומים. בשיחה שלנו התברר, בין היתר, שיש הבדל באופן הדיבור של הילדה ליד האם בהשוואה לחברת אנשים אחרים. בתהליך הפנימי עלו מספר דברים: האחד הוא תחושת הבושה של האם, שיש לה שורשים קדומים בסיבות הקשורות בילדותה שלה. השני הוא תחושת הדאגה של האם למצוקה החברתית שתחווה הילדה אם תגדל להיות מגמגמת.
שימת ליבה של האם לכך שיש קשר ישיר בין הלחץ שלה לבין הגמגום המוגבר של הילדה במחיצתה בלבד, הביא לכך שכבר למחרת היום, באופן שהוא תמיד מופלא ומרגש, פחתה פלאים עוצמת הגמגום של הילדה – קיבלתי ממנה סמס כבר למחרת היום!
בנוסף, האם הבטיחה לשקול את המוכנות להמשיך בתהליך הפנימי שלה, הקשור לשתי החוויות שהזכרתי לעיל: תחושת הבושה מאז ילדותה ותחושת הדאגה לבתה. זאת מתוך ידיעה כי גם הן משפיעות על הילדה באופן ישיר ובלתי מילולי.
.
ההורים הם המורים הראשונים
"אנו כהורים הננו המורים הראשונים של ילדינו, ללא קשר למצבנו המשפחתי או לאורח חיינו. חשיבות הדברים שילדינו לומדים בבית ודרך יחסיהם עימנו היא עצומה. מתוך הבנת אופן התפתחותם ודברים מסוימים שביכולתנו לעשות כדי לסייע לצמיחתם המאוזנת והבריאה – פיסית, שכלית, רגשית ורוחנית – נעזור לילדינו, ובמקביל נעצים את הנאתנו וצמיחתנו שלנו בתור הורים."
הציטוט מתוך הספר המצוין "הינך המורה הראשון של ילדך", מאת רחימה בולדווין דאנסי (עמוד 34). מילים אלו הן בעלות משמעות רבה בעיניי. הן נסמכות על מה שקורה בפועל בין הורים לבין ילדים, על הקשר הרוחני העמוק בין ההורה לבין ילדו. כפי שהראיתי על קצה המזלג בדוגמא שלעיל, אני רואה זאת במשך כל שנות פעילותי ועבודתי כמדריכת הורים וכמטפלת. כך שלא מדובר בהשערות או תיאוריות, אלא בקשר עמוק, נשגב ואף נסתר הקיים בין הורה לבין ילדו.
כאשר אני, כהורה, לומדת את עצמי, הן כאדם והן כהורה – כלומר, את הדפוסים שבהם אני פועלת, את המחשבות שלי לגבי נושאים מסוימים בקשר שלי עם הילד שלי, את הדיעות שיש לי לגביו, את התפיסות שלי לגבי הורות בכלל – אזי אני נותנת מתנה לילד שלי. אני לומדת את עצמי ובכך מלמדת אותו על מודעות עצמית, על התפתחות ותנועה במי שאני. בשנים הראשונות הילדים לומדים זאת מעצם קירבתם אלינו מבלי שנאמר או נעשה דבר, הם פשוט קולטים זאת מאיתנו.
לכן, ההכרה של עצמי כהורה, בצד הלמידה של מה עובר בעולמו של הילד בתודעה שלו (שהיא שונה מהתודעה שלי כאדם מבוגר – ועל כך אפרט בפוסט נפרד בעתיד), הן שני נדבכים חשובים בקשר הורה ילד: גם הילד מתפתח ולומד וגם אני מתפתחת ולומדת.
זוהי מתנת ההורה המודע-לעצמו לילדו.
זוהי מתנת ההורות.
זהו מודל ראוי מאיתנו לילדינו.
0
