אבא שהשתתף בקורס הורים שהנחתי, סיפר על הקושי להעיר את הילד שלו בבוקר: "בימים שהבן ישן אצלי, הבקרים הפכו לבלתי נסבלים. לא תיארתי לעצמי שהרגע בו אגיע לעבודה ילווה באנחת רווחה".

בהמשך השיחה הוא סיפר שגם לו קשה לקום בבוקר, ובימים שצריך לקחת את הילד לבית הספר הוא צריך לקום מוקדים עוד יותר. ביקשתי ממנו שיתאר את ההתנהלות בבוקר.

איך אתה מעיר את הילד?
והוא השיב: "אני מעיר אותו וחוזר למיטה…
אחרי מספר דקות, כשאני שומע שהוא לא קם, אין ברירה, אני קם שוב להעיר אותו.
בדרך כלל הבן אומר מתוך שינה: "טוב, טוב…", או: "אני קם", או: "קמתי", ואני חוזר לישון.
לפעמים אני צועק לו מהמיטה שיקום, והוא מבקש עוד חמש דקות.
כשהוא כבר קם, לוקח לו הרבה זמן להתלבש ולהתארגן.
תמיד יוצאים ברגע האחרון, אחרי ריבים, בדרך כלל מאחרים לבית הספר, ואני מגיע לעבודה מותש".

דוגמה אישית?
מהסיפור של האבא אפשר היה להרגיש את האווירה הישנונית בבוקר. הסברתי לו שקשה להתעורר באווירה של נמנום. הוא ניגש להעיר את הילד כשהוא בעצמו רדום, וחוזר לישון. הילד עושה בדיוק כמו אביו, וחוזר לישון.

.
איך מעירים ילד שלא רוצה לקום?
כשמעירים את הילדים בבוקר, כדאי להיות ערניים. במקרה הזה האבא צריך לטפל בקושי שלו להתעורר, וזה ישפיע על ההתעוררות של הילד. הצעתי לו, למרות הקושי, להתעורר מספר דקות לפני שהוא מעיר את הילד. לקום, להתרחץ, להתרענן. "להכניס" את הבוקר הביתה, ורק אז לגשת להעיר את הילד.

הדגשתי בפניו שגם אם יהיה בוקר שלא יצליח לקום קודם ולהתרענן, חשוב שלא יוותר. בבוקר הבא שוב להשתדל ולקום מוקדם יותר, שוב להתאמץ להעיר את עצמו ואת הבית, ורק אחר כך להעיר את הילד. ולהתמיד.
אחרי מספר פעמים יהיה קל יותר.

מה קרה מאז?  
זה לא השתנה בבוקר אחד. נדרשה מהאבא הרבה נחישות לשנות את ההרגלים שלו. אבל הוא שם לב שבבקרים שבהם הוא מצליח, ההתרחשות בבית והערנות שלו "עושים את שלהם" ועוזרים לילד להתעורר.