קראו מכתב על מיומנות הורית להקשבה. את המכתב שלחה לי אמא שהיתה בקבוצת הורות מיוחדת שאני מנחה. זו עוד דרך (לא היחידה!) לתמוך בשינוי במשפחה שמבקש לקרות. במהלך המכתב שיבצתי כמה הערות משלי, בסוגריים.

התמקדות עם ילד, בן 8

בזמן האחרון זורם אצלנו דם רע בבית בין שני הקטנים. פתאום הערות ציניות מופיעות. עם כל הרכות והצעירות והמתיקות שלהם – הם מצחצחים את מיטב הרעילות האפשרית שלהם ומנסים, ופוגעים זה בזה. וזוכרים. ונוטרים. ולא מוכנים לסלוח או אפילו לשכוח. ואנחנו שואלים: מה קרה פתאום? איך שני הילדים הקטנים שלנו מלאי הטוב והמשאבים פועלים בצורה כל כך דלקתית. וכשניסינו לעצור התלקחויות כאלה, היה נדרש כוח אדיר. כוח של משאית עמוסה כדי לבלום הידרדרות כזו או אחרת.

ביום שישי הכלים נשברו. יצאתי החוצה לנזוף בקטן, שעשה את זה ואת זה ואת זה. ואפילו שבקשתי חמש פעמים לא עשה את זה ואת זה ואפילו הוסיף ועשה את זה ואת זה. ופתאום הוא נשבר וצעק:
– ׳אז תהרגי אותי וזהו" והתחיל לבכות.
אמרתי לו: "בוא בוא". התיישבנו על הספה בחוץ והוא הרשה לעצמו לבכות. אבל הפעם לא בצורה מניפולטיבית, צורמנית. אלא בכי עצור אבל עמוק.
נתתי לו לבכות.

הוא אמר לי: "נראה לי שלא היה יום אחד בחיים שלי מאז גיל 4 שלא כעסו עלי…"
– "כן, ככה אתה מרגיש?" בתוכי הזדעזעתי אבל לא שאלתי, לא הצטדקתי. לא איזנתי.
[זו דוגמה לקבלה רדיקלית, והחזקה של נוכחות עם מה שעולה – לא להישבר מזה (להיות מוצפת), ולא להכחיש (להיות בניתוק)].
– "כן…" הבכי הלך ונרגע.
[כשמאמינים לחלק שמדבר ומקבלים אותו, הוא לא צריך יותר לצעוק – לצעוק מטאפורית ולצעוק קונקרטית במציאות – אלא יכול להישקט ולראות מה עוד קיים שם].
– "אני מרגיש שאני ילד רע…" , ואצלי – כנ"ל, זעזוע. פתיעה, מחנק בגרון, אבל לא מכחישה, לא מקטינה – מקבלת.

– "כן. ממש ככה אתה מרגיש…" – לא נבהלתי, לא שללתי. הייתי. סיפרתי לו שלמדנו משהו בקבוצה שאני הולכת אליה ואולי הוא ירצה לנסות.
– "רוצה?"
– "כן…"
– "אז אתה מרגיש שאתה רע? איזה חלק בך?"
[כאן יש שימוש בשפת החלקים. יפה שסירבת לקבל את התפישה שכולו רע. הוא כרגע מזדהה עם החלק הזה אבל אנחנו מחזיקות עבור הילדים שלנו שה'רע' הוא לא החלק היחיד.]
– "כל כולי!", הגיעה תשובה מיידית.
– "ואם היה לחלק שרע בתוכך היה צבע איזה צבע הוא היה?"
[זו דרך להזמין את המיינד להיות עוד קצת עם התחושה ברמה ראשונית, ללא פרשנות ושיפוטיות מצידו].
– "שחור", ענה מיד.
– "אז יש בתוכך הרבה שחור", עיוותי קלות באופטימיות וחתירה לאג'נדה חיובית באופן מאד אמהי.
– "לא, כולי שחור!" הדגיש.

.
נתתי לשקט בינינו להיות, די הרבה זמן. [שימוש יפה בעצירה].
– "אני מרגיש שאני לא יודע איך להיות ילד טוב."
– "אה…", חזרתי, "יש בך חלק שאומר שהוא לא יודע איך להיות ילד טוב".
[שוב שפת החלקים, עבורו כרגע, התחושה היא שכל כולו בעניין הרע, אבל את כאמו, ניסית להחזיק בידע שיש בו גם חלקים אחרים, רק שכרגע הם לא מבוטאים].
"ואם הוא היה יודע להיות ילד טוב, באיזה צבע הוא היה?" שוב אופטימיות אימהית שהתבטאה בדחיקת הקץ, שהשינוי המיוחל יבוא כבר. כנראה היה לי קשה לשאת.
– "הוא לא היה, כי כל כולי רע!" הדגיש שוב.
[זו דוגמה לכך שכאשר יש תקשורת בסיסית טובה, גם אם 'נזייף', ונטעה, הילדים יבטחו בנו ויסמכו על הקשר וימשיכו שוב ושוב לתקן ולדייק. אז לא להתייאש – כל עוד המבנה הבסיסי איתן, ה'טעויות' הן בעצם כלי לדיוק ולהתקדמות]

אני מנסה שוב: "אמרת, שאתה מרגיש שאתה לא יודע איך להיות ילד טוב."
– "כן"
– "אז יש בך משהו שרוצה להיות ילד טוב ולא יודע איך…"
– "… כן" מהוסס נבע.
[זו אמונה בכוחות טוב. אם אני לא יודעת משהו, אז למרות אי-הידיעה בקשר לאיך, יש בי משהו שיודע משהו על הדבר הנחפץ הזה, שכרגע לא מושג. בהכוונה לידע המובלע כאן, באה לידי ביטוי ההנחיה וההובלה ההורית].
– "אז אם הוא היה יודע איך להיות ילד טוב, איזה צבע היה לו?"
[שימוש יפה ב- 'ואם הכל היה אפשרי…'].
– "ירוק" ענה מיד. נרגעתי. זה סימן לי שאני מתקדמת בכיוון הנכון.
– "ואיפה הוא היה, החלק הזה?", שאלתי.
– "כאן", הצביע על עצם החזה ומטה. "עד כאן – מהראש ומטה עד החזה – הכל שחור. ומשם ירוק".
– "ומה קורה לחלק הירוק כשהוא שם לב שיש שם חלק שחור?" התעניינתי.
– "הוא רוצה שהוא יעלם", אמר.
– "הירוק רוצה שהשחור יעלם?" בדקתי.
– "כן!!!", נורתה התשובה.

– "אני, אמא, לא רוצה שהוא יעלם", אמרתי לאחר מחשבה ארוכה.
– "לא????!!!??!?" הוא הופתע עד העצם. השאלה כמו נשאבה-נשאגה מתוכו.
– "לא, אני אוהבת את כל החלקים בך". אמרתי, כי האמנתי בזה. לא תמיד אני מיישמת, אבל עכשיו, כשאנחנו ברוגע, במין אי של שקט ושעת רצון, אפילו שהתחיל אחרי סערה גדולה, יכולתי להיות בקשר עם האמונה הזו שבי- שאני אוהבת את כל חלקיו.
– "כן?", רצה לוודא שוב?
– "כן!", איששתי בפשטות.
"אז הוא היה הופך לירוק בעצמו". פלט, מ-הר ובפשטות.
היה שקט. נשמנו. ואז הוא ירד מהחיבוק שלי לאופניים שלו.
למחרת שני הצעירים השתובבו ביחד. היו מקסימים ונדיבים זה לזה. פרגנו. חלקו, שחקו ביחד כמו, שרק בדיעבד הבנתי, שלא קרה כבר שנתיים.

זה נראה לכם כמו קסם, אבל סוג התקשורת הזאת מאפשר כאלה דברים באמת. במפגשים בקבוצה שלנו נכיר יותר את הכלים הללו של נוכחות, קבלה, החזקה – כלים של כל מפגש אנושי.
באהבה,
לילך