נחישות היא לא תוקפנות – אפשר להיות נחושים מבלי לכעוס. נחישות היא גם לא נוקשות – ניתן להיות נחושים וגם להתגמש מדי פעם בהתאם לשיקול הדעת. אתם מוזמנים לתרגל את הנחישות שלכם.

היתרון הגדול של נחישות, שהיא מסייעת לילדים ללמוד מה ההורים שלהם רוצים מהם. כשהדרישה היא ברורה, ישירה וחוזרת על עצמה, היא הופכת לאט לאט להרגל חיים – משהו שככה עושים בבית שלנו, ולא משהו שעליו רבים בכל יום מחדש.
נחישות היא תכונה שאינה עומדת  בפני עצמה. כדאי לשלב אותה עם גמישות ועם איפוק. גם מידה של יכולת הכלה יכולה לעזור. ואם ילדיכם כבר בוגרים (או מתנהגים כמתבגרים) אולי תרצו להתאמן גם ביציבות.

מה היא נחישות?

נחישות, על פי המילון, היא החלטיות והתמדה בכוונה להשיג מטרה.

נחישות, כאמור, אינה תוקפנות ואף לא נוקשות. צעקות, איומים, ענישה או כל דרך אחרת של שימוש בכוחו של המבוגר על פני הילד, אינה מעידה בהכרח על נחישות. לפעמים זה בדיוק ההיפך – מי שהמטרה ברורה לו, והוא שלם עם עצמו בדרכו להשיג אותה, יכול להיות נחוש בסבלנות, ברוגע ולנהוג מתוך כבוד כלפי אלה שרוצים אחרת ממנו.

נחישות נדרשת כשקשה. כלומר, במצבים שבהם הילדים רוצים או מרגישים אחרת מההורה. מלכתחילה מדובר במצב של חוסר הסכמה, ולכן נדרשת מידה רבה של איפוק ושליטה עצמית, אחרת גולשים מהר מאוד מבקשה או דרישה נחושה לעימות שלרב מלווה בכוח.
לנחישות יש תרומה ללמידה והיא מסייעת לילדים להפנים חוקים וגבולות. הצבת גבולות באמצעות מאבקי כוח, עלולה להכניס אותנו למעגל בלתי פוסק של ריב. נחישות תסייע לילד ללמוד את חוקי הבית, מתוך תקווה שלאט לאט ישתנה המצב מריב להסכמה.

ההפך מנחישות היא וותרנות, ולא גמישות. הוויתור נעשה כאשר ההורה מרגיש כי "אין לי כוח לריבים האלה", ובכך הוא מבלבל את הילדים. אם ההתנגדויות משנות את דעתו של ההורה, הילד עלול להבין שהדבר שההורה דורש אינו באמת חשוב ומהותי. גמישות היא נכונות לשנות את הדרישה לנוכח תנאי המצב החד פעמיים. לא בגלל שאין להורה כוח, אלא משום שהוא מפעיל שיקול דעת.

אימונים מומלצים: אימון באיפוק / אימון בהכלה

מה מסייע לנחישות?

1. להיות ברורים: הצעד הראשון בחיזוק הנחישות הוא בכך שהדרישה תהיה ברורה. ההורה צריך להבהיר לעצמו מה ולמה הוא דורש את מה שהוא דורש. בהתאם לגיל של הילדים, חשוב להעביר את ההסבר גם לילדים. למשל, צריך לצחצח שיניים כל ערב, כדי לשמור על בריאותן.

3. לצפות מראש: על ההורים לנסות ולצפות מראש את ההתנגדות של הילדים. מה תהיה העמדה שלהם ומה תהיה התשובה של ההורה. למשל, אם הילד יתפרץ בזעם ויאמר משהו כגון: "תמיד אתם לא מרשים לי!", כיצד ארגיש עם זה? האם זה נכון? כיצד אגיב?

4. הרגלים וסדרת פעולות: קל יותר להרגיל את הילד לסדרות של פעולות, שחוזרות על עצמן. כל בוקר אנחנו עושים את זה ואת זה, וכל ערב לפני השינה אנחנו עושים את זה ואת זה. הדברים אינם שרירותיים ומופיעים כך סתם בהפתעה, אלא אנחנו רגילים להם ומתרגלים אליהם. אם מתכננים פעולה שמעבר לשגרה, כדאי להודיע על כך לילדים מראש, כדי שגם הם יוכלו להתכונן לשינוי.

5. דוגמה אישית: קל יותר לעמוד בנחישות על חוקים הנוגעים לכל בני הבית. זה לא אומר שסדר היום של ההורה ושל הילד צריכים להיות זהים, אבל יהיה קל להרגיל את הילד לסדר את החדר (אם זה חשוב לכם) אם גם החדר של ההורים מסודר, וקל יותר להרגיל את הילד להתקלח מדי ערב אם גם ההורים מתקלחים, וכדומה.

אילו התנהגויות מערערות על הנחישות?

 הורים בוחרים מפעם לפעם, אסטרטגיות שונות כדי לשכנע את הילדים לעשות משהו שהילדים מתנגדים לו. בין השאר:

1. התניית פיתוי: "אם תלך להתקלח, אני אסכים לעוד חצי שעה טלוויזיה…"
2. התניית איום: "אם לא תלך להתקלח, לא תראה טלוויזיה מחר…"
3. נזיפה: "אני מאוד כועס!"; "זה רע מאוד, איך שאתה מתנהג!"
4. עונש: "בגלל שלא סגרת את הטלוויזיה, מחר אין בכלל!"
5. נדנוד: "נו… נו כבר…"

אם ההיגדים האלה מוכרים לכם ובעיקר – אם זה חוזר על עצמו שוב ושוב, אם זה מפריע לכם, זאת הזדמנות לבחון עד כמה אתם בטוחים ושלמים עם עצמכם לגבי מה אתם דורשים מהילדים, ואיך אתם דורשים זאת. התרגילים באימון יעזרו לכם בכך.