היום הבת שלי קבלה תעודה ראשונה בחייה!! היא בת 12 ואנחנו גדלים יחד בחינוך ביתי. היא משתתפת במסלול מוזיקה לחטיבות הביניים, והיום היה קונצרט מחצית השנה וחלוקת תעודות הערכה. אמנם לא ציונים מאחד עד עשר, או מאפס עד מאה, אלא הערכות מאחד עד חמש.
אז היא קבלה תעודה לראשונה בחייה, ויכולתי ממש לחוש ולשים לב בשידור חי להשפעה של מתן התעודה וההערכה החיצונית. ההשפעה נגעה לתהליך ההערכה שלה את עצמה, את התוכנית למוזיקה ואת המורים, וכן לתפישה שלה את עצמה בתוך המסלול למוזיקה. כל יום ראשון בערב אני אוספת אותה מהמסלול למוזיקה ושומעת ממנה רשמים, קשיים, צחוקים, התגברויות, והמון התעסקות בתוכן: במוזיקה ובמשמעות של המוזיקה עבורה. היום זה היה שונה.
הדברים שהשתנו בעקבות הערכה חיצונית
קודם כל היתה בה להיטות וצורך לקרוא ולקלוט את מה שכתבו עליה. עבורה זה משהו חדש. בדרך כלל אל מול התנסויות הדרך שלה כוללת שלב של חוויה, שלב של חישה פנימה את איך שזה מהדהד בה, ואז למלל (להעביר למילים) החוצה. הפעם הקשב הופנה בבת אחת ובחדות החוצה. הדימוי שעולה בי הוא כמו סלט מפנק, עשיר, מפתה ואיכותי שנדחק במהירות בפני גביע גלידה נחותה.
דבר שני, היתה הרבה התעסקות ב-"מה זה אומר עלי". מה המורה הזאת אמרה עלי, ומה המנחה ההיא חושבת עלי. היא עסקה באיך "הסדר והארגון" שלה מוערך, במקום לחוות את הסדר והארגון שלה, כשהוא משולב בחוויותיה. היתה זו מין התרחקות מאיזשהו עמוד שדרה של הוויה, נוכחות ובדיקה לגבי איך אני נראית מבחוץ.
.
בעודי כותבת את זה, עולה בי גם קול שאומר: והרי, המיומנות הזו, לדעת איך אני נתפשת מבחוץ, היא חשובה וחיונית. מדוע אני חווה את השוני כאן כמשהו מצער, הקשור באבדן? אז זהו, שמשהו אבד כאן. החיבור לעצמי, הביטחון והיכולת לסמוך על עצמי. כנראה (ורק כנראה, כי הכל עוד ראשוני אצלי) משהו באופן שזה נעשה עבד באופן לא מיטבי. המיומנות המבוקשת להסתכלות או הערכה חיצונית על הילד, גררה גם אבדן נוכחות וביטחון. כאילו משהו בקשר שלה לעצמה, במיומנות שלה וברצון בכלל (!) לבדוק איך היא, התנוון. כמו לא הייתה באינטראקציה עם עצמה.
דבר שלישי שיכולתי להבחין בו היה ההצרה של עושר האספקטים. אם קודם לכן, היא התעניינה בכל רוחב הספקטרום של החוויה, פתאום החוויה הוצרה ודוללה לכדי הפרמטרים שעליהם הוערכה: סדר וארגון למשל, ועוד שני פרמטרים שאיני זוכרת אותם כרגע. תחומים אחרים נדחקו הצידה – כל מה שהיה חשוב ונוכח היו זוויות ההסתכלות שצוינו בהערכות.
ודבר אחרון לעת עתה, הביטוי שלה לגבי הקשר שלה עם המוזיקה נעלם כמעט כליל. למרות שניגנה בקונצרט, הפעם לראשונה, היא לא ספרה לי איך הרגישה בגוף כשחוותה את הנגינה בהרכב. למשל, בפעמים קודמות היא סיפרה שהיא מרגישה ממוקמת במרכז הצלילים, "כמו שהצלילים עוברים דרכי ומשנים לי את התאים ומעדנים אותם". היא לא סיפרה מה חשבה כששמעה את המוזיקה, או על הקבלות והצלבות בין המוזיקה לעולמות תוכן אחרים בחייה. הערב הכל מזה נעלם. הייתה תעודה.
איך ילדים מקבלים פידבק במסגרת החינוך הביתי?
בדרך כלל כשילדי מבקשים איזשהו פידבק ממני, אני משתדלת:
א. לתווך להם את החוויה שלי מול זה ולא את ה"ציון" למעשה. למשל: "יו, כמה התרגשתי כשראיתי איך זרקת את הכדור".
ב. להחזיר להם את מרחב השאלה. למשל: "איזו זריקה זו היתה לדעתך?" לפעמים זה על מה שהם רוצים – ההזמנה לבדוק, למלל ולעגן איך זה היה עבורם.
ג. אם הם שואלים על הביצועים שלהם ביחס לאחים או האחיות שלה, אני בדרך כלל משקפת להם שזה "ממש חשוב לך לדעת איך הזריקות שלך ביחס לאיילת". הרבה פעמים השיוקף-תיווך הזה לגמרי מספק.
ד. אם כל זה לא מספק (וצרכים הרי צריכים להיענות, אבל על זה בפוסט אחר…) – אני שואלת אותם אם הם רוצים לשמוע את דעתי על הערכות. ואז, בקצרה (!) אני מסבירה את דעתי על כך שכל ילד הוא שונה ויחיד ומיוחד. הרב גילאיות גם היא תומכת בעניין (כתבתי על כך כאן).
כתבתי בעבר על החסרונות שבמתן תשבוחות: איפוק מתשבוחות וגם: אל תשבחו אותם. זה מתקשר לי לנושא הפוסט הנוכחי. אתן מוזמנות ומוזמנים לקרוא. כמובן, גם לכתוב לי חזרה כדי שנוכל להתעשר בהתבוננות הרחבה של כולנו יחד. אשמח מאד מאד לשמוע מניסיונכן-ם ודעתכן-ם: תובנות, הערות והארות ושאר הגיגי מחשבה!
תודה,
לילך
0
