מאת: רונית וייץ
זאת שנה שניה שאני מלמדת בבית ספר יסודי. אני מלמדת שיעור שנקרא "חוויה בתנועה", שיעור שמטרתו להנחיל את ערכי הספורט לילדים. ילדים אוהבים לשחק אבל לא אוהבים לסדר, הם אוהבים לנצח וקשה להם להפסיד. יש את אלה שכלל לא רוצים לשחק מחשש ההפסד, יש את אלה שמפחדים להתחרות כי זה ממש מלחיץ אותם. מלחיץ אותם המשחק, מלחיצים אותם הילדים התחרותיים שלוחצים וצועקים. הם לא מצליחים לעשות את ההפרדה בין המשחק לבין השגרה.
יש ילדים שהתחרות מוציאה מהם מצבי התנהגות קיצוניים, אלימות פיסית ומילולית. יש כאלה שאינם אלימים אך נעלבים, בוכים, מסתגרים, מתקשים להתמודד. יש את אלה שסוחבים את ההפסד וההאשמה עצמית על ההפסד במשך שעות ואף ימים, ויש את אלה שהם "אלוהי" המשחק, כי בזכותם ניצחו. הם הטובים ביותר, הקובעים, האלופים, התותחים.
ומה תפקידי? לאזן… אני מעבירה להם המון משחקים שונים ומגוונים, וכל הזמן שמה דגש על תרבות ספורט.
משירות לקוחות להוראה
לפני מאמאנט לא הייתי ניגשת לתחום ההוראה. תמיד שאלו אותי אם אני מורה והייתי צוחקת – מה פתאום? אני בתחום השיווק, ההדרכה, השירות, המכירות, זו אני, אני טובה בזה וטוב לי עם זה. מאז שהתחלתי עם מאמאנט, נחשפתי למאות ילדים שמשתתפים ב"קידנט" המסורתי שיש בליגות. ילדים שמעודדים מהיציע. פתאום ראיתי כמה חשוב להנחיל את הערכים של תרבות הספורט ושל מניעת אלימות במגרשים כבר מגיל צעיר. ראיתי כמה ההתנהלות שלי על המגרש משפיעה.
אז כשחלק מהחובה שלי כשחקנית זה ללחוץ ידיים לקבוצה היריבה לפני משחק ואחריו ללא קשר לתוצאה – הם רואים. הם קולטים ועושים את אותו דבר. אומנם לא תמיד מבינים למה, אבל גם זו התחלה.
השנה קיבלתי כיתה חדשה, ילדי כיתה ב'. אחד התלמידים שם גם מטופל באופן קבוע אצל יועצת בית הספר בגלל קשיים כאלו ואחרים. גם הכיתה הזו, כמו שאר הכיתות שלי, מקבלת ממני בכל שיעור את ההסבר, כי קבוצה שניצחה קיבלה את התואר "מנצחת" בזכות הקבוצה שהפסידה, ולכן מגיע לקבוצה היריבה כבוד ותודה. הם מבינים, כי אם אין תחרות ואין מפסידים אז גם אין מנצחים. ההבנה הזו גורמת לקטנים לבוא לקבוצה השניה וללחוץ להם את היד, לשבח אותם על המאמץ שגרם למנצחים להיות טובים יותר ולנצח.
צריכה את האור הקטן כדי לדעת שהדרך נכונה…
השבוע יועצת בית הספר רצה אחריי בדרכי לכיתה: "רונית, את חייבת להקשיב להודעה קולית שאמא של ילד שלחה לי". האמא מספרת בהקלטה, כי בבוקר החליטה לעשות עם בנה תחרות מי מוכן ראשון. היא נתנה לילד לנצח והילד קפץ מאושר בבית "ניצחתי וניצחתי" ואז נעצר ובא לאמא שלו ואמר: "אמא, גם את היית טובה מאוד". האמא הייתה בהלם ולא הבינה מה גרם לו לעודד אותה, לשבח ולפרגן לה, ושאלה אותו איפה שמע את זה. הוא ענה שרונית המורה לימדה אותו את זה במשחקים.
כשרוצים ליצור שינוי מחפשים כל הזמן את נקודות האור, שיראו כי אנחנו בדרך הנכונה. כשאני רואה את התלמידים שלי בהתנהגות של אלימות, זלזול וכדומה, בעיקר אלו ששנה שנייה איתי, עולות בי מדי פעם התהיות – מה עוד אני יכולה לעשות איתם? אולי דרך אחרת? ובתסכול קיצוני אף עולה האמירה הכוללנית (והמיותרת): "מה שאני עושה לא עובד…" ואז מגיעה התזכורת הזו, של הילד הזה, של האמא הזו – הכל עניין של תהליך. זה שם, זה קיים, זה מחלחל, אל תעצרי, תמשיכי בדיוק בדרך הזו, ברגע הנכון זה ייצא.
מאמאנט – עידוד חיובי
במאמאנט אנו שמחות לגבש את כל המשפחה סביב הספורט ולצד התחרותיות לעסוק גם בפעילות הסברתית בנושא מניעת אלימות וגזענות בספורט. זה נושא שהמועצה להסדר הימורים פועלת בו רבות, ואנו במאמאנט שמחות לקחת בו חלק ולתרום לחינוך לאהבת הספורט והוצאת האלימות ממנו.
גם אני מאמאנט. ואת?
מוזמנות להכנס לאתר הבית של מאמאנט ולעקוב אחרינו בדף הפייסבוק שלנו.
התמונות – צילום: יוסי לזרוף