שתי אנקדוטות כפתיחה: הדס, מצוות הורימוס התקשרה ושאלה אותי אם יתאים לי לכתוב משהו בנושא החופש.
– "בטח", אמרתי לה והמשכנו לדון בכל מיני עניינים. רק בסוף השיחה שאלתי אותה:
– "רגע, אבל למה על חופש עכשיו? יום העצמאות מתקרב או משהו"?
– "אהה… לא, התכונתי לחופש הגדול", אמרה הדס.
– "אה, נכון, שכחתי", אמרתי אני.
הדס פרצה בצחוק גדול, ורק אז הבנתי, שעבור משפחות רבות (ופעם גם אני הייתי בתוכן), החופש הגדול הוא עניין מרכזי בהתנהלות: באווירה השונה בבית וגם בהקשר הכלכלי. וכל אלה חולפים מעל ראשנו, המחנב"ים (כפי שאנו קוראים לעצמנו). השונות בחוויה היתה עבור שתינו די מטלטלת.

אנחנו תמיד בחופש (סיפור קצר שני):
מאז ומתמיד, כשהסתובבתי בשעות היום עם ילדי בעיר המחוז שלנו, הופיעה השאלה: "מה, היום אין גן (או בית ספר)? אתם בחופש?"
התשובה שלי בדרך כלל היא: "אנחנו תמיד בחופש". בתחילה הייתי משיבה עם הרבה אמוציות, ולאט לאט עם השנים, אני מפטירה אותה כמעט אוטומטית. חוץ מלהמם את השואלים, התשובה הזאת שימשה בעיקר כתזכורת לעצמי ש:
* למרות הקשיים, התסכולים, האתגרים ועוד ועוד, אנו חיים ממש בטוב.
* בסך הכל, זו בחירה מלאה וטובה שלי, שבאה באמת מאיכות נוכחת של חופש.
* ציר מרכזי בבחירה בחינוך ביתי הוא ההכרה, ואז ההסכמה, שבעצם כן יש לנו גם זכות, גם יכולת וגם כובד אחריות לבחור בחירות משמעותיות בחיינו עבורנו ועבור ילדינו.
אז כן, אנחנו תמיד בחופש.

.
ומה זה אומר בפרקטיקה, בפשטות?
(ואני יכולה להעיד רק על הנעשה בביתנו, כי כל משפחה בחינוך הביתי נוהגת אחרת)
אין סדר יום מוכתב, ואין ציפיות או מטלות "לימודיות"'.
למה המירכאות? כי אני מאמינה שכל דבר שהילדים, וגם אנחנו, עושים בפרט אם הוא מונע מבפנים, הוא למידה.

ומה יש?
יש עמידה על חוקי הבית, שעיקרם כבוד לעצמי, לאחר ולרכוש.
יש עשייה שלנו, ההורים, שנעה בין כורח המציאות (מטלות הבית ופרנסה) ובין תחומי עניין ופעילות אישית (ספורט, קריאה ולימוד).

אין מסכים, ולכן ההקשבה של כולנו למסרים העולים ומכוונים מבפנים יותר נגישה ונוכחת. זה מוביל גם לוויסות, לגיוון ולאיזון בין תחומי הפעילות והעשייה שלהם.
ככל שהילדים צעירים יותר, הם יותר "בזרימה", וגם זו איכות חשובה. ככל שהם גדלים ומתבגרים, יש יותר עניין של: "רגע, מה אני רוצה לעשות עכשיו?"

הציפייה מהם היא להתפתח ולהשתכלל גם בזה – המיומנות של לבחור מה מתאים ונכון לי בכל רגע, ומה מושך אותי במין תחושה שדווקא זה יקדם אותי עכשיו. זאת עבודה רבה ואחריות אישית רחבה, אבל גם מתגמלת מאד ומגלמת ויוצרת מתוכה חופש רב.

ובהתנהלות בחיי היום יום?
מתעוררים מתי שמתעוררים (הילדים, כי לנו המבוגרים יש חובות והתחייבויות), אבל בדרך כלל די מוקדם, נניח בין שש לשמונה בבוקר. עושים מה שרוצים לעשות. בדרך כלל:
אוכלים קצת,
יוצאים החוצה, לגינה הפרטית שלהם, אל החיות…
חוזרים לאכול ארוחת בוקר יותר משמעותית,
מופעלים קלות בהשתתפות במטלות הבית,
ואז פורשים, נזרמים לתחומי עניין שלהם – קריאה, יצירה, פרויקטים כמו ספר אישי או משותף, חקירה בנושאים שונים וכדומה.
מתישהו יש פרק של פעילות גופנית על עצים, גגות, אופניים, ושאר כלים עם גלגלים,
חברות וחברים.
שיחות בנושאים אידאולוגיים: פמיניזם מאד חזק אצלנו בבית, במיוחד אצל בני בן השבע. ידע עולם, גאוגרפיה, היסטוריה, חברה ומדינה.
בין לבין אוכלים, מנקים, מסדרים, רבים, מתקשרים, מנהלים משא ומתן, מתחברים מחדש, צופים בי ובאב הבית מתנהלים.
אנחנו משתפים אותם בחוויות, כתבות, ספרים שקראנו,
ומגיע הערב, ולמיטות.
שעת שינה, גם אין ממש בהגדרה, אבל בדרך כלל מגיעה השעה בה אומרים להם שאבא ואמא רוצים קצת זמן מבוגרים לעצמנו, ושילכו למיטות. לפעמים זה עובד.

האם זה חופש בעינכם?
נזכרתי במשהו… בחופשה הגדולה יש עבורנו הבדל גדול אחד. אין חוגים. אני משתדלת שיהיו כמה שפחות חוגים, אבל בכל זאת חוג ספורט אחד נניח, וחוג נגינה אחד לכל ילד. זה די הרבה הסעות ותיאומים, למרות שאני מנסה לרכז הכל כמה שאפשר.
אז בחופשה יש הקלה של הסרת הסד של סדר זמנים יותר לחוץ. וזה הבדל ממש גדול.

ועוד הבדל בנימה (חצי) הומוריסטית:
בקיץ יש המוני אנשים וילדים (ילדי "החופש הגדול") שמסתובבים בכל מקום, ואנחנו ממש מחכים לספטמבר, לעולם המוכר שאנו רגילים אליו.
זה לא שאנחנו סוציופתים… פשוט בראשון בספטמבר, זה מתחיל להרגיש קצת יותר כמו חופש אמיתי.