מכיוון שחינוך ביתי מצריך נוכחות הורית (ואי אפשר לכתוב על זה יותר מדי – כל המושג והתפישה של נוכחות הורית משובש לדעתי במשפחה ובחברה, אבל על כך בהזדמנות אחרת). המשמעות בדרך כלל היא שאחד ההורים לא עובד, או עובד הרבה פחות כדי להיות עם הילדים. לרוב זו האמא, גם בגלל שבראשית ההורות זה יותר "טבעי" עבור הילדים לשהות עם האמא, שמניקה וכיו"ב, גם בגלל נטיות הלב וגם בגלל שהמשכורת הגברית היא בדרך כלל יותר משמעותית (אמרתי כבר שיבוש בחברה?).
נטל הפרנסה ונטל החינוך
מה שקורה אצל רוב המשפחות שאני מכירה, הוא שהנושא בנטל הפרנסה הוא הגבר, ולפיכך גם עובד שעות מרובות ונוכח במידה מסוימת. ואילו ההורה המגדלת העיקרית (מבחינת השעות) היא האמא. כמובן שיש משפחות בהן בן הזוג הוא ההורה "בבית" והאישה מפרנסת, זוגות בהם שני ההורים שותפים במידה שווה בגידול ובפרנסה (לעיתים בעסק משותף), משפחות עם עבודה חלקית, עבודה מהבית ועוד שלל פתרונות אישיים. אין כל רע בחינוך אימהי, רק שזה לא ממש מאוזן, וגם לטעמי, לא ממש מייצג את האופן שבו הדברים צריכים להיות, אפילו מבחינת הילדים.
עניין שני, הוא, ה"מימוש" העצמי של האמא. לפעמים, זהו מימוש מקצועי, אישי או אחר. נוכחות משמעותית עם הילדים, לפחות בכמה שנים ראשונות, מטיבעה מגבילה את הפניות של האמא לעשייה ולתנועה עצמאית בעולם משלה – גם לכך יש פתרונות ואפשרויות גמישות. ייתכן שאמא מסוימת צריכה וזקוקה לזה במידה מוגברת או מינימאלית, אבל זה עניין שלדעתי חשוב להתבונן בו ולהתייחס אליו.
לטעמי, זה חשוב גם עבור הילדים שיראו את אמם מרוצה, מסופקת וממומשת. גם כדבר כשלעצמו וגם כמודל לחיקוי. אמא מרוצה ומסופקת בבית היא גורם חשוב באווירה טובה ושמחה.
הבחירה המורכבת
כפועל יוצא, הבחירה בחיים שמושתתים על משכורת אחת, מובילה לחיים צנועים מבחינה צרכנית וחומרית באופן יחסי. אין כל רע בכך, אפילו הרבה טוב, אבל כדאי להכיר שזו חלק מהמשמעות של הבחירה המורכבת. במשפחות שאני מכירה, סדר העדיפויות והערכים תואמים דרך חיים כזו –הסתפקות במועט, מיחזור, שימוש מחדש, העדפות בילוי וצריכה קצת אחרות נפוצות ועבורנו לפחות מספקות.
אז חינוך ביתי הוא מורכב אבל גם מענג, מספק, תומך, מעניק משמעות ותווך לצמיחה, ועל כך בפעם הבאה.