מאת: צופית תדמור

כשהייתי בת 17 ייצגתי את התיכון בו למדתי בריצת 100 מטרים. אני זוכרת את ההתרגשות שאפפה אותי ואת האוטובוס עמוס המעודדים שליוו את ספורטאי בית הספר לתחרות. כשהגענו לאצטדיון חשכו עיני – ראיתי את היריבות שלי לתחרות. הן נראו לי הרבה יותר טובות ממני. ככל שהבטתי בהן זמן ממושך יותר – חשתי שאין לי באמת יכולת להתחרות. הרגשתי כאילו הונחו על כפות רגלי משקולות כבדות אשר מנעו ממני ללכת (שלא לדבר על לרוץ). תחושה של פחד וחרדה גדולה אחזו בי. מצד אחד לא רציתי לאכזב את חברי ומצד שני חששתי להיכשל.

חשבתי איך אוכל לעזור לעצמי ובחרתי להתקשר הביתה. אבי ז"ל ענה, ושוחחנו מספר דקות. אני לא זוכרת בדיוק מה, אבל הדברים שהוא אמר לי השיבו את כוחותיי, הסירו את המשקולות מרגלי והחזירו לי את הביטחון שאבד לי. ככה זה הורים. הם הדמויות המשפיעות ביותר על חיי ילדיהם, ובכל המקרים בהם עבדתי עם ספורטאים "שעשו את זה" – תמיד היה שם מישהו קרוב שתמך בהם. במרבית המקרים המישהו הזה היה הורה.

תפקידם של הורים לילדים ספורטאים

בהרצאות שאני מעבירה אני נפגשת עם הורים אשר חולמים שהבן או הבת שלהם יהיו כוכבי הספורט הבאים. אולם המציאות היא שגם ילדים אשר מתגלים ככישרוניים, צריכים לעבור עוד דרך ארוכה עד שהם מגיעים לאותם רגעי תהילה נכספים. הדרך רצופה עליות ומורדות, משברים ורגעי שיא, והורים המלווים והמסורים, חיים גם הם את המגרש, את האכזבות וההצלחות לא פחות ולעתים אף יותר מילדיהם. עבור חלק מההורים, הצלחה של הילד היא למעשה הגשמה של חלומם הפרטי. מה שפספסו בילדותם, הם היום מאפשרים לילדיהם. הורים תומכים, מלווים ומשקיעים בילדים זמן וכסף, אולם לעתים ההורים מתערבים יתר על המידה ופוגעים בסיכויי ההצלחה של ילדיהם.

לא פעם ראיתי שחקנים שירדו מהמגרש, לאחר משחק בינוני או חלש, וקיבלו "מקלחת קרה" של שאלות וטענות מהוריהם על הדרך שבה בחרו לשחק. "מדוע לא ביקשת יותר את הכדור?", "אתה לא רץ מספיק", "החברה בקבוצה לא סופרים אותך…" ועוד "מילות עידוד" שכאלה. לפעמים "מגדילים" ההורים לעשות ומפנים אצבע מאשימה כלפי המאמן והנהלת הקבוצה על מצבו הירוד של בנם. הביקורת שמוטחת לכל עבר אינה מועילה ואף הרסנית, היות והיא יוצרת תחושה של תסכול, חוסר אמונה ביכולת וחוסר שביעות רצון של השחקן מהמצב אליו הוא נקלע. כל אלה בוודאי מרחיקים אותו (ואת הוריו) מהגשמת החלום.

עידוד חיובי ובלי ביקורת

אני ממליצה להורים להשפיע בצורה חיובית על ילדיהם. לחסוך בביקורת (!!!) ולהקדיש יותר זמן להקשבה, תמיכה ועידוד. יש להימנע מלחלק הוראות מקצועיות – בשביל זה יש את המאמן; להזכיר לילדים את היכולת והפוטנציאל הטמון בהם; ללמד אותם להסתדר עם מה שיש; ולשמור על אופטימיות וגישה חיובית (ואין טוב יותר מדוגמא אישית). מחקרים בתחום פסיכולוגיית הספורט מראים כי ילדים שתופסים את הוריהם כתומכים וכמאמינים בהם, תופסים את עצמם בצורה חיובית יותר ויש להם מוטיבציה פנימית גבוהה יותר. לפי המחקרים, ילדים אשר תופסים את הוריהם כביקורתיים וכמלחיצים, יגלו רמת חרדה גבוהה יותר ויתקשו לבצע משימות.

בנוסף, ההורים יכולים לעזור לילדיהם לפתח אורח חיים בריא הכולל הרגלי תזונה נכונים, פעילות גופנית, ארגון, וסדר ושמירה על זמני בילוי מתאימים. פעילותו של הילד צריכה להיות מהנה ומשמעותית עבורו, כך שירצה לאמץ אותה כאורח חיים לשנים רבות כשחקן מקצועי.

ובאשר לאותה תחרות – השתתפתי, וסיימתי בין האחרונות, אבל הרגשתי כמנצחת – בעיקר על כך שיש בחיי הורים שתמיד שם בשבילי, תומכים, ומזכירים לי כמה אני יכולה.

—
צופית תדמור היא פסיכולוגית ספורט. ראו: אתר, או פייסבוק.
צופית שותפה להורימוס כיועצת בפיתוח אימונים להורים עבור ליגת מאמאנט ישראל.
המאמר פורסם לראשונה באתר ספסל.