בפועל "לדבר" אני מתכוונת לצרכים שהם מעבר להקניית השפה. אני מתכוונת לדבר כדרך יעילה של תקשורת: להסביר, לעורר הסכמה ושיתוף פעולה, ואפילו לקבל מידע והכוונה מהם. נכון שזה נשמע מוזר?
"… מה, לדבר אל בת הארבעה חודשים שלי? להסביר לה דברים? מה, היא מבינה את המילים שלי, המשפטים, מבנה המשפט? …" אבל במחשבה שניה, כולנו עושות את זה, נכון? מדברות ומדברים בלי הפסקה אל הילדים שלנו. אז איך זה מסתדר ביחד?

איך יכול להיות שהאינטואיציה הכי בסיסית שלנו, שמובילה אותנו למלל, לתאר ולספר לתינוקות שלנו כל דבר, ואפילו דברים מופשטים בעתיד, היא בעצם בלתי מועילה וחסרת ערך? אז זהו, שלא! יש ערך רב לדבר אל תינוקות, וזה גם יעיל ומועיל, ואף מקדם איכויות רבות וטובות במשפחה.

איך זה התחיל אצלי?

הכל התחיל כשבתור מדריכת הנקה עזרתי לאמהות לילדים בני שנה בערך להפסיק הנקה בכלל, או בלילות (אני לא מסכימה עם המילה "גמילה", אבל זה סיפור אחר…). בתהליך ראיתי, שהשלב הכי חשוב וקריטי לכך שהשינוי המאתגר הזה יצלח ברכות וללא קשיים מיוחדים הוא לדבר אל התינוקות. לספר להם מה ולמה עומד לקרות. מאז, בכל ייעוץ להורים אני רואה שזה ממש שימושי בכל גיל – למשל לאמהות שמתכוננות ללידה השנייה שלהן ושואלות איך הקטנים יקבלו את ההיעדרות הפתאומית שלהן. כמו כן, לפני נסיעה לחו"ל של אחד ההורים או של כל המשפחה, לגבי שינויים בריאותיים אצל אחד מבני הבית ועוד.

איך לדבר אל תינוקות שלא מדברים?

קודם כל, זה מצריך איזה שקט פנימי שלא קיים כל רגע. צריך להיות חכמות ולבחור את הרגע המתאים, כשהם לא עצבניים, עייפים או רעבים. וגם, במפתיע, כשאנחנו לא עצבניות, עייפות או רעבות… ואז, ברגע הנכון, מזמנים איזושהי נוכחות רחבה ושקטה שלנו, באמצעות נשימה, עצירה לרגע או כל מיומנות אחרת שעובדת עבורכן.

זה נראה אולי שלב תמוה, אבל הוא ממש הכרחי. הוא מאפשר לנו להיות בקשר עם כל מיני דברים שבתוכנו, ולא רק עם הדוחק והמיידי. ואז, פותחות את העניין: על משהו שקרה, על משהו שיקרה, על משהו שאתן מזהות שכדאי שישתנה וכדומה. בוחרות כמה מילים קצרות, במשפט פשוט שמגלם עבורכן את לב העניין. נשמע פשוט, אבל לפעמים רק לחשוב על משפט ממש פשוט שמזמין את הנושא זה כלל לא פשוט 😉 ועצם בחירת המילים כבר תקדם אתכן ואת המשפחה והעניין.

זה יכול להיות משהו כגון:
"אתמול בלילה לא ישנת טוב…"
"אני שמה לב שאתה לא שקט בזמן הארוחות"
"קשה לך כשאני הולכת לעבוד ואת נשארת עם …"
"יכול להיות שמשהו עם האחים והאחיות שלך מציק לך?"
"ביום שישי אנחנו ניסע לצימר ונישן שם לילה"

ואז… ? … מקשיבים!

מקשיבים: לכל צליל, מבט, הפסקת תנועה אם קודם התנועע, או תחילת תנועה ואיכותה. אם הילד היה שקט, העמקת הריכוז או לחילופין הסחת דעת ועוד ועוד. הרי התקשורת הלא מילולית ביניכם היא עשירה ומכילה עולם ומלואו. כך היה גם בבטן (כשסיפקנו להם את כל צורכיהם על ידי תקשורת גופנית ישירה וממש לא מילולית). כך זה גם נמשך עכשיו, כשהתינוקות זונחים לאט לאט את הזהות איתנו ההורים, ויוצרים לעצמם את תחושת האני שלהם. אבל בדרך, כל ההיבטים של התקשורת עדיין נמצאים לרשותנו, כל הרבדים של העברת וקליטת המידע עוד חיים ופועלים. כדאי לנצל אותם, רגע לפני שהתקשורת המילולית מצטרפת ומשהו ראשוני מתעמעם.
רק צריך להאמין בהם.

ואחרי שמקשיבים? שמים לב לכל מחשבה, רגש, אסוציאציה, תובנה שעולים אצלנו. עוצרים רגע כדי לשים לב גם אליהם. אחר כך, אם העניין מתאים, אפשר לספר להם עוד ממה שאצלנו – מחשבות שלנו, תקוות, רצונות. גם הפעם, במילים פשוטות, משפטים קצרים ומועטים והרבה עצירות להקשבה עשירה להם, והזדמנויות לקליטה והפנמה.
ו… ?
זהו!

זה בדרך כלל עובד. באופן מפתיע, מבלי שעשיתם משהו או שקרה משהו, תוכלו לשים לב, שפתאום המריבות בין הקטנים קצת שינו צורה ואינטנסיביות, התינוקת פתאום ישנה או אוכלת יותר טוב, שינוי השגרה עבר חלק וכדומה.

אם תנסו תראו

תנסו! אני ממש אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם על ההתנסות אצלכם במשפחה בהצעה הזו. הדבר היחיד הנדרש – אמונה ומוכנות לזנוח לרגע את ההיגיון המוכר, ולפנות (רק באופן זמני) לאינטואיציה ההורית שלנו, שהובילה אותנו עד כאן ותמכה בדרך ובמשפחה. ובכלל, רבות זכויותיה. מה היינו עושים בלעדיה…

ומה עוד מרוויחים כשמדברים כך אל הילדים (חוץ מפתירת עניינים והתמודדות עם אתגרים)?
מרוויחים תחושה שאנחנו סומכים על הילדים שלנו, סומכים על התקשורת שלנו. בנוסף, הילדים חשים חשובים – הדברים שהם רוצים, צריכים ומרגישים מקבלים ניראות. מרווחים את החוויה שתקשורת זה לא רק מילים, שאינטואיציה (גם שלנו וגם שלהם) קיימת. מרוויחים מודל לחיקוי של דיאלוג מכבד, ועוד הרבה.
להרחבה ראו מאמרי כאן