כשלומדים בחינוך ביתי לומדים "לא מסודר". שואלים שאלה כאן, מתנסים בתרגול שם, עיסוק אינטנסיבי לתקופת מה, ואז הרפיה. הילדים מבקשים לעצמם התנסויות, מיומנויות או פיסות ידע, ומרצפים לעצמם מין רחבת ידע דמיונית, שלאט לאט מקבלת הקשרים ורצף. ממש מרתק להיות עדים ליצירת מין פזל ידע (להבדיל ממידע) אישי, עשיר ושמח שכזה.

אני בוטחת בגרעין הפנימי של הילדים שלנו, שיכוון אותם בדיוק מה ומתי ללמוד . הם גם ידעו באיזה אופן נכון להם ללמוד. בסופו של דבר, מתקבל רצף של ידע-יכולת איכותי ואישי עם הקשרים ותובנות רלוונטיות. בטחון כזה במטא-ידע הטמון בהם, מעורר בדרך כלל חששות (עד רמת חרדות) אצל הורים ומחנכים, הנחשפים לדרך ולגישה. למה זה כל-כך קשה לנו?

זה כמו ללמוד איך ללכת

כמו שילד הלומד ללכת, מתנסה קצת בהליכה קדימה, קצת אחורה, קצת מניח על הרצפה את עקביו, בהונותיו, בקרסול מסובב, ישר… וכך הלאה. רק לאחר שנוצר נפח ידע גופני גדול, רק אז מתעצבת הלמידה-ההליכה האישית הנכונה לאותו ילד.

אם מתוך כוונה ורצון טוב יתחילו לתת לילד המתנסה-חוקר-שמח בהליכתו שיעורי הליכה מוסדרים לגבי "איך שצריך ללכת", או יגבילו את הליכתו לעקרונות הנכונים, יתכן שיצליח ללכת נכון, ואפילו היטב. אבל להליכה הזאת לא תהיה אותה האיכות השמחה-אותנטית עמוקה שתהיה לו בלמידה האינטואיטיבית שלו. הרי רק בעצם חקירת כל האופציות הנכונות והלא נכונות, בזמנים שונים ובעוצמות שונות – רק בעצם ריצוף הידע נוצרת הלמידה, הקישור הראשוני הזה בין "האני" הייחודי לבין ההליכה שלו. אני סבורה שלמידת קריאה, או שברים ובטח אזרחות אינה שונה באופן מהותי.

חמש איכויות למידה כלליות

כמו שכל ילד הינו מיוחד וייחודי, כך גם דרכי הלמידה שלהם. אבל לאורך השנים ולעומק הילדים ולרוחב האינטראקציות השונות בלמידה שהייתי עדה להם, אני יכולה לספר על כמה איכויות למידה כלליות.

ראשית, הלמידה היא בפרצים. לומדים בהסתערות, בתשוקה ובחדווה, עוצרים ומניחים בצד. ושוב, חוזרים לעניין, אך מזווית ומכיוון אחרים. כל פרץ חזרה שכזה מאופיין בהעמקה ובחידוש.

שנית, הלמידה היא ספירלית, מכיוונים שונים לתוך המרכז, שהוא נקודת הכובד והעומק של משמעות העניין הנלמד עבור הלומדת.

שלישית, יש גם מעבר על הסף בין ידיעה לאי-ידיעה שוב ושוב- הופ, יודעים, הופ, כאילו שוכחים ולא יודעים, ו-הופ, שוב יודעים. כאילו זה לא מפחיד אותם ה- "לא לדעת" הזה. להפך, יש משהו בחוויה של אי הידיעה שמתחוור לי כמשמעותי לעומק הלמידה. בכל פעם שהילדים-הלומדים מוותרים על הצורך וההזדהות עם הכותרת של "יודע", עוברים שוב לצד הלא יודע, וחוזרים לחוויה של: "הנה, יודע!" – משהו רענן קורה ומתרחשת העמקה והעשרה של הידע והמיומנות.

אנו, כמבוגרים, המלווים את הלמידה, נחרדים יותר מהם ומשדרים להם מסרים מלאי חרדה כל פעם על כך, שהם לא יודעים את מה שידעו רק יום או שבוע לפני. אבל אם נאמין שזהו שלב רב ערך בדרך לידיעה העמוקה והאיכותית, אולי לא נפחד ממנו כל כך, ונוכל אפילו לחוש את התועלות. דימוי שעולה לי הוא כמו שמתיישבים בכורסה חדשה ונוחה – לפעמים מתקנים תנוחה, מתרוממים, משתקעים, מחפשים ושוב משתקעים, עד שמוצאים את הפוזיציה הנכונה שלי על הכורסה הזו. כך גם בפוזיציה שלי מול הזיכרון של אוצר מילים באנגלית, למשל.

רביעית, הלמידה מאד ייחודית לכל ילד. שלושה מתוך חמשת ילדי למדו לקרוא לכאורה לגמרי בעצמם ללא שום הכוונה, או "שיעור" מובנה, או יזום מצידי (השניים הראשונים למדו בבית ספר), וכל אחד מהם למד בדרך הטובה והמתאימה לו. בדיעבד, אני יכולה לומר בביטחון שגישה שהתאימה לראשונה לא היתה מתאימה לשנייה.

חמישית, הלמידה מתאפיינת בהמון משחק, עניין ורעננות.

כיצד למדו ילדי לשחק שחמט

אתאר לכם איך למשל כיצד ילדי למדו לשחק שחמט. בתחילה, שמעו את אבא מדבר על זה. אחר כך, ביקשו ללמוד, ואבא סיפר על הכללים והחוקים הבסיסיים. אחר כך, זה נזנח לכמה חודשים, ואז שוב צץ הלוח, כאילו במקרה, והם שיחקו כמה משחקים בסיסיים. אבל מה שיותר מעניין קרה אחר כך:

הם התחילו לשחק זה עם זה באופן כמעט אובססיבי, ולפעמים זכו למשחק, איתנו, ההורים. ואז, התחילו להמציא כל מיני ווריאציות על חוקי המשחק. למשל, לשחק רק על חצי הלוח לאורך, לשחק על חצי הלוח לרוחב, לשחק שלמלך מותר ללכת כמו מלכה ועוד. כשאנחנו המבוגרים שחקנו ככה, ראינו כמה זה קשה להחליף מערכת שיקולים, והם נצחו אותנו בקלות. בהחלפה המלאכותית והאקטיבית של החוקים הם בעצם הכירו יותר ויותר טוב את משמעות הכללים, ובכל עזיבה שלהם וחזרה אליהם העמיקו את ההכרה בהם והמשמעויות שלהם. אחר כך, או תוך כדי כך, הם גם מצאו אי שם ספר שחמט והחלו לעבור עליו. קצת בשיטתיות לקרוא את ההסברים וקצת באופן אקראי, לפתוח פרק ונושא, או משחק הדגמה ולהשתכלל בו. במקביל, הם חזרו למשחקים "רגילים" ביניהם ולשלל המצאות ווריאציות משלהם.

בהמצאות הווריאנטים ובשימוש בספר הם הפכו את הלמידה של השח לאותנטית וייחודית להם. ומשלמדו- חשו שהשחמט הוא "שלהם" וחלק מעצמם.

זו הייתה עדות מענגת לעקרון שאנחנו ואני מאמינים בו: אנו סומכים על הילדים באופן מלא ובוטח שידעו מה הם רוצים ללמוד, וגם באיזה אופן וקצב נכון להם ללמוד אותו. גם כשהם "לא יודעים" משהו, יש בהם גרעין עמוק שמשתוקק ללמידה הספציפית הזו, ויודע משהו על האופן והדרך בה נכון לו להגיע אליה.

בינתיים, אצלנו בבית, הדרך מאד מתגמלת ונותנת אישושים וביסוסים להתנהלות הזאת.
אשמח לשמוע מחשבות, השגות, פחדים וחששות, שבדרך כלל עולים כשאני מציגה את האפשרות הזו, שאינה מנכסת את האחריות על הלמידה מהילדים אלינו המבוגרים. הדגם שאני רואה ללמידה של ילדים בחסות הבית הוא דימוי של הליכה יד ביד: שנינו שותפים בהתבוננות, חקירה ולמידה של חבל ארץ חדש. להם יש אולי מפת דרך  (לפעמים, בסיטואציות מסוימות), ולנו סט של כלים שיכולים (אבל לא בהכרח) להיהפך רלוונטיים.
איך מהדהד אצלכם הדימוי הזה?

לקריאה נוספת מוזמנות ומוזמנים למאמריי: אל תפתרו להם בעיות, וגם: אל תלמדו אותם.