בפוסט הקודם (כאן) מניתי ארבעה עקרונות חשובים שיש לשים לב אליהם, אודות בטווח הגילאים של גיל ההתבגרות בכלל, ועד גיל 16 בפרט (הגם שטווח גיל ההתבגרות ממשיך מעבר לגיל 16).
כאמור, זהו גיל מאתגר מאוד, הן להורה והן לילד, ולא רק במובן הידוע עד כה, של מרד והפניית עורף. מדובר על מהלכים רוחניים עמוקים שמתרחשים בשלבי ההתגשמות של ה"אני" או "העצמי" של המתבגר. זהו אותו "עצמי" שהולך ומתהווה בהדרגה לכיוון הגשמה ועשייה בעולם, לכיוון של נפרדות בריאה. אנו, המבוגרים, מוזמנים לתמוך בכך במלוא תשומת הלב שלנו.

הנה שישה עקרונות נוספים בעלי חשיבות ומשמעות בגיל זה:

1. המתבגרים מחזיקים את התקווה

עבורם, התקווה לעולם מתוקן, טוב יותר, אמיתי יותר ביחסים בין אנשים, הרמוני יותר היא עדיין תקווה פעילה. על המבוגר להיות ער לזה ולעזור לטפח את התקווה הזו. היא בונה כוחות פנימיים בנפש המתבגר להמשך חייו. ביטול ושלילה מביאים החלשה של העצמי המתפתח. לשים לב שלא לעלות על נס ערכים כמו "להיות צודק" או "להילחם על צדקה", שכן מתבגרים יודעים כבר שאפשר למצוא דרכי אמצע, ומסרים פשטניים עלולים להחליש אותם.

2. אהבה למרות השוני

בשעה שהמתבגרים מחפשים את דרכם הם מפתחים עמדות שונות ומבטאים לאט לאט דעות שונות משל המבוגרים, ההורים או המורים. הם זקוקים כעת יותר מתמיד לאהבה שלכם, שתוכל ללכת מעבר לשוני, מעבר לדעה השונה.

3. לשמור עליהם – עדיין לשמור עליהם!

גם בגילאים אלה, למרות העצמאות הגדלה שלהם, למרות החכמה שלהם, ולמרות הדעתנות שלהם! לכוון, להנחות, לשמור – בצורה מכבדת, בצורה ששומרת על החיפוש שלהם. הם לא צריכים להיות שיבוטים שלנו. אז כשיש יותר מדי מסכים – לשים לב ולשמור. עדיף לעשות זאת בגיל צעיר (11 שנים) כי בגיל המאוחר (15 – 16) זה כבר יהיה קשה עד בלתי אפשרי. לשמור עליהם גם שהם נוטים, לאור רוח התקופה, לקחת על עצמם יותר מדי הישגיות, הן בלימודים (השעבוד לציונים), הן במה שהם מתמחים בו (לעשות המון אמנות או המון ספורט) כי זה יכול לעודד פרפקציוניזם באופן שיתיש אותם.

4. לשים לב שאני, כמבוגר, לא מגיב מתוך עצמי

למשל, כשהמבוגר רוצה להיות צודק מול הילד שלו, להראות לו מה נכון לדעתו וזהו זה, להתעקש ואפילו להיעלב מהמתבגר. זה קשה שלא להגיב מתוך כעצמנו, אך אפשרי. לזכור שכשהוא מתווכח על משהו לרוב זה יכול להיות תחליף ל"קשה לי", שאלו מילים שהוא עדיין לא יודע לזהות בתוך עצמו, לא כל שכן לומר אותן ולא כל שכן להתמודד עימן.

5. דימוי עצמי

גיל ההתבגרות הוא גיל שההערכה העצמית עוד לא בנויה. לכן כולם, בנקודה מסוימת, הם "חסרי בטחון", במובן שהאני העצמאי שלהם טרם נבנה, וטוב שכך. לכן, החיזוק יהיה באמצעות שהייה ביחד, התעניינות במה שעובר עליהם, הימנעות מוויכוחים שאינם קו אדום עבור ההורה. ההורים יכולים לעזור למתבגרים לזהות במה הם טובים, ואז לשלב אותם בקבוצות או מסגרות שבהן הם יוכלו לבטא את הכישורים החזקים שלהם. רק לשים לב שמדובר במה הם טובים ולא בציפיות של ההורים מהם.

6. סמכות אוהבת

ומעל הכל לזכור שאנו כמבוגרים מנחים אותם באהבה, בסמכות אוהבת ובפיתוח מכבד של יכולות התמודדות ביציאתם ההדרגתית אל העולם.
בל נשכח, כי הם עדיין זקוקים לנו, המבוגרים, להיות שם – באופן אחר מאשר היינו בעבר, כמובן – ועדיין בנוכחות ערה של פתיחות, הקשבה, הכוונה, מוכנות לשוחח בכלל, ועל שאלות של משמעות בפרט, להשאיר את הדרך פתוחה ולא מקובעת בהגדרות ובתפיסות-עבר, אלא פונה אל פני ההווה והעתיד.