ההרכב המוזיקלי בבית ספרי, המורכב מכ-25 תלמידים ותלמידות בכיתות ו', שאוהבים מוזיקה ומנגנים על כלי נגינה מגוונים – תורם רבות לקהילה. בראש ובראשונה, התלמידים מנגנים בטקסים ובפעילויות הקשורות לבית הספר: טקסי חגים, טקסי זיכרון ומופעי סוף שנה מהווים במה מצויינת להצגת כישרונות התלמידים בפני כלל ילדים בית הספר, שחולמים להגיע לכיתה ו' ולהצטרף להרכב.
לפני מספר שנים עלה רעיון של אחד מהילדים לצאת מתחומי בית הספר ולשמח את דיירי בית האבות הסיעודי, שנמצא במרחק הליכה מבית הספר. תיאמנו מפגש בבוקר מרגש לפני חג החנוכה. לפני שיצאנו לדרך שוחחתי עם הילדים והכנתי אותם לקראת הבאות.
חששות, הכלה וקבלה
מדובר בבית אבות סיעודי, בו רוב הדיירים יושבים בכיסאות גלגלים ואינם יכולים לטפל בעצמם באופן עצמאי ולכן, לפני היציאה להופעה, היה חשוב מאוד לשוחח עם התלמידים ולשמוע את כל השאלות והחששות, לצד הציפיות – "מי יהיה שם?", "הם ידברו איתנו?", "ואם נתבייש ונתבלבל במנגינה?", "מה זאת אומרת, בית אבות סיעודי?", "אם ארגיש לא בנוח אוכל לצאת?".
שאלום רבות הטרידו את מנוחתם. וכך, מצאתי את עצמי משוחחת עם התלמידים על כבוד למבוגרים, על הכלה וקבלה של השונה מאיתנו, על נכות ומגבלות ועוד ועוד. הסברתי לכולם שהחוויה תהיה משמעותית ולמרות שייתכן וילדים רבים מעולם לא נפגשו עם אוכלוסיה שכזו, אני בטוחה שזו תהיה הנאה צרופה בשני הכיוונים. הזכרנו את הסבים והסבתות של התלמידים, שחלקם צעירים יחסית וגרים בביתם, אך היו גם כאלה שסיפרו על סבים וסבתות השוהים בבתי אבות.
ואז הגיע הרגע. הרגע לצאת למסע שלנו.
שוב, שוב, נגנו שוב!
התלמידים הנרגשים צעדו בזוגות לעבר בית האבות כשבידם גיטרות, תופים, חליליות ופעמונים.
נכנסו לתוך האולם ושם חיכו לנו כל הדיירים והצוות המסור המטפל בהם. ההתחלה היתה מלווה בחששות, שקט מתוח וחוסר וודאות. התיישבנו, התארגנו, לקחנו נשימה. והתחלנו לנגן.
פתחנו במחרוזת חנוכה בנגינת הילדים והמשכנו בעוד שלושה קטעים שהכנו מראש. ההתלהבות הייתה עצומה – מחיאות כפיים, שמחה, חיוכים ואושר. "שוב, שוב, נגנו שוב!" צעק אחד הדיירים בהתרגשות. הילדים הביטו עליי בדריכות. "בוודאי! ננגן שוב!" אמרתי. וכך הופענו פעם שנייה וגם שלישית ברפרטואר הצנוע אך מחייה הנפשות שלנו. בפעם השלישית הדיירים הצטרפו בשירה למחרוזת חנוכה והשמחה היתה עצומה. בסוף הארוע הגישה לנו מנהלת המקום סופגניות והילדים התמוגגו.
מסורת של אהבה
"לא תיארתי לעצמי שיהיה כאן כל כך כיף" אמר לי בדרך חזרה לבית הספר אחד הילדים, שחשש בתחילה להגיע. "צריך לבוא לפה שוב. אולי בט"ו בשבט" אמרה ילדה אחרת, ואכן, מאז העניין הפך למסורת. שלוש-ארבע פעמים בשנה אנו פוקדים את בית האבות בשירה ובנגינה. בחנוכה, ט"ו בשבט, פורים ושבועות אנו מגיעים לבית האבות ומביאים בריאות ומוזיקה למקום התשוש והכואב. לא פעם אני פוגשת שם בני משפחה שבאים לבקר את יקיריהם, ובסוף המפגש תמיד פונים אליי ומחזקים אותי, לוחצים יד בהכרת תודה ואומרים – "כל כך כיף לשמוע ילדים שרים ומנגנים במקום הזה. כל כך הרבה אור. כל כך הרבה שמחה. כל כך הרבה בריאות".
0
