תלמיד עצוב ללא הסבר
היום הראשון ללימודים. התרגשות גדולה. ילדים מתרוצצים, מפטפטים, קופצים ורצים. הורים מחויכים הולכים יד ביד עם ילדיהם. ילקוטים חדשים על הגב. שמחה גדולה באוויר. בזוית העין אני קולטת את אחד מתלמידי האהובים, עכשיו כבר בכיתה ו', יושב על הספסל בפנים נפולות, מביט אל האדמה ובעיקר עצוב. עצוב מאוד.
"מה קורה?" אני פונה אליו בחמימות. מתיישבת לידו ומנסה להפיג את הלבד הזה. "כלום." עונה לי התלמיד. "אבל למה אתה כל כך מדוכדך ועצוב? יום חגיגי ומיוחד היום. התחלות חדשות, מחברות נקיות. מכאן יכולים רק לצמוח!" . "לא יודע." אומר לי התלמיד. "לא יכול להסביר לך."
יש לי רעיון. אני נותנת לו יד ומובילה אותו לקומה השנייה אל חדר המוזיקה שלי. יש לנו עוד רבע שעה לצלצול ואני לא אתן לילד המתוק הזה להתחיל כך את שנת הלימודים החדשה שלנו. אני פותחת את הפסנתר. הוא מתיישב. ואני לידו.
.
אל תספר, תנגן
"אל תספר לי", אני אומרת, "תנגן לי." כי זה הרי ידוע – היכן שמילים נכשלות, מוזיקה מדברת, כפי שכתב הנס כריסטיאן אנדרסן. והילד הזה, שבשנה שעברה קיבל ממני שיעורים פרטניים בפסנתר, יושב ומנגן…ומנגן…ומנגן… והדמעות זולגות. אני רואה שכמה דקות לא יספיקו לנו. אני עוזבת אותו לרגע והולכת לחדר המורים. פוגשת את המחנכת שלו ויחד אנו מסכמות שהתלמיד שלנו יכנס לכיתה באיחור קל בהסכמתנו.
כשאני חוזרת לקומה השנייה ונכנסת לחדר המוזיקה, אני מגלה להפתעתי את התלמיד שלי יושב ומנגן, אך במקום הדמעות, חבורה של חמישה שישה ילדים מתגודדים סביבו ומאזינים לנגינתו. והוא – מחייך. "תלמד אותי בהפסקה?" שואל תלמיד אחר שעוד מעט יתחיל את כיתה ד'. "בוודאי!" הוא עונה, מרים אלי את הראש, ומעניק לי קריצה וחיוך שגורמים ליום הזה להיות יום מיוחד ומשמעותי עבורי.
חדר מוזיקה בבית הספר – חדר הכלה
אני יודעת שחדר המוזיקה שלי בבית הספר הוא מקום מכיל. הוא מקום שמח ועצוב. הוא מקום מלא בהשראה. כי למוזיקה יש כוחות קסומים. כוחות שמעבר למילה ומעבר למגע. היכן שמילים נכשלות, המוסיקה מדברת. זה לא סתם משפט. זה נכון. מוזיקה היא תקשורת, מוזיקה היא כלי להבעת רגשות, למוזיקה יש חוקים משלה והיא בעיקר משאב אדיר ששייך לכולנו ללא יוצא מן הכלל.
בכל בית ספר חייב להיות מקום כזה שמאפשר נגינה, הקשבה והכלה לימי סגריר ולימי שמש. מקום בו אפשר לצחוק ואפשר לבכות, אפשר לספר ואפשר להחריש. והמוזיקה – היא תכיל את הכל ותאפשר.