אחד העקרונות המשמעותיים בשמירה על חוקים וגבולות הוא התמדה. כלומר, הקפדה על עקביות ונחישות מצד ההורים. אבל אל תבלבלו בין עקביות לבין עקשנות – כאשר חל שינוי בשגרת היומיום אפשר להפעיל שיקול דעת ולנהוג בגמישות. הגמישות תחזק את סמכות ההורים,כי היא מבטאת דוגמה אישית כיצד לנהוג בשיקול דעת. בנוסף, הילדים יתנסו בביטוי העמדות שלהם, במשא ומתן ובמצבים בהם עמדתם נלקחת בחשבון. כדאי לתרגל גמישות מול הילדים במטרה לצמצם מאבקי כוח מחד, וללמד אותם מהי הפעלת שיקול דעת מאידך.

תוכלו למצוא עניין גם באימון בנושא נחישות, שיחה והכלה.

איך זה נראה ביומיום?

אני לא מרשה לבת שלי (5) לשים לק. לא יודעת למה, תמיד היה נראה לי מוגזם לראות ציפורניים של ילדות קטנטנות מרוחות בצבעים מרהיבים. אין לי אג'נדה סביב הנושא ואפילו לא סיבה אחת הגיונית ואמיתית, ולמרות זאת החלטתי שהבת שלי תקשט את ציפורניה כשתגדל קצת. כשהיא באה ומבקשת, אני חוזרת ומסבירה שאני יודעת שלהרבה ילדות מרשים, ושזה נחמד להיות קצת כמו הגדולות, אבל אצלנו בבית ל א!
לאחרונה, כשהתחלנו להגיע למפגשי שישי, בנות הדודות של הקטנה שלי מביאות איתן לקים ועושות מעיין טקס סביב כל הנושא. היא כמובן חזרה וביקשה להצטרף לחגיגה. ישבתי וחשבתי עם עצמי, האם להמשיך ולהתעקש על החוק שכל כך הקפדתי עליו, או שאולי אפשר לחרוג ממנו מדי פעם ולהתחשב ברצון (העז) של בת החמש?

אז להתעקש או לא?

כשיש חוקים שהם ברורים ומתקיימים בבית, לרוב לא יקרה אסון אם לפעמים לא נתעקש על אכיפתם. למה הכוונה? אם נורא חשוב לנו שהילדים יתקלחו כל ערב ואנחנו מקפידים שזה יבוצע, האם יקרה אסון אם נפסח על מקלחת ערב אחד? כי הילד נרדם, כי חזרנו מאוחר, או סתם כי היום לא מתחשק לו? קרוב לוודאי שאסון גדול לא יתרחש, ואם נדגיש את העובדה שזהו אירוע חד פעמי, למחרת היום תחזור השגרה לסדרה ברוב המקרים. דוגמא נוספת יכולה להיות בנושא ממתקים. אצלנו בבית אוכלים ממתק ביום. ומה עושים כשיש יום הולדת? עדיין מתעקשים על החוק, או שמאפשרים לחרוג ממנו? לעיתים אנחנו חוששים שוויתור ייצור תקדים, ושהילדים ינצלו זאת כדי להתחמק מהחוקים גם בהזדמנויות נוספות, ואכן יש צדק בחשש – יכול להיות שהילדים ינסו גם מחר ויבקשו עוד ממתק. הרעיון הוא, שהורה שסומך על עצמו בהצבת הגבולות ושמירתם, לא יאפשר לוויתור חד-פעמי להפוך לוותרנות, ולכן גם לא ייתפס ככזה בעיני הילד.
*חשוב כמובן לציין כי אין הכוונה להפרת כללי  בטחון ובטיחות, כגון הדלקת הגז או חציית מעבר חצייה ללא מבוגר וכדומה.

אימונים מומלצים: אימון בנחישות / אימון באיפוק

גמישות – עמק השווה בין נוקשות לוותרנות

וותרנות מציגה מצבים בהם החוק אינו ברור. כשאנחנו לא החלטיים ונחושים לגבי החוק ולא מתמידים באופן עקבי על יישום שלו,  זה עלול להתפרש כוויתור, כניעה, "ניצחון" של הילדים – כן, כן, אלו המונחים שהורים משתמשים בהם, ואלו התחושות אותן הם מתארים. חשוב שנבין שאם (כמעט) בכל פעם כשאנחנו דורשים, אנחנו נסוגים או מוותרים, אנחנו אכן נוהגים בוותרנות.

הצד השני של המטבע בא לידי ביטוי בהפעלת נוקשות. כלומר, מצבים בהם אנחנו מתעקשים על קיומו של החוק מתוקף קיומו, מבלי להפעיל שיקול דעת והתחשבות בנסיבות.במקרים כאלה, אנחנו מתעקשים מתוך האמונה כי חוק זה חוק, ומתוך כך חובה ליישמו. הורה שנוהג בנוקשות, מבלי להגמיש מפעם לפעם את הכללים, עלול ללמד את ילדו כי הפעלת שיקול דעת אינה רלוונטית, וכי אין טעם להשמיע דעה ועמדה – בלאו הכי החוק הקבוע לא יושפע ממנה.
ההבדל בין העקשנות לוותרנות נמדד במינון. במקרה חד-פעמי בו ההורה מוותר, ניתן לומר כי הוא פועל מתוך שיקול דעת ומגמיש את החוקים. אך במידה וההורה נוטה לוותר פעם אחר פעם על החוקים שחשובים בעיניו, התנהגותו יכולה להתפרש כוותרנות ולא כגמישות. במצב כזה, הילד יתקשה להפנים את החוקים ועלול להיווצר בבית קושי סביב נושא הצבת גבולות.

מה הילדים לומדים מזה?

כאשר אנחנו פועלים בגמישות, אנחנו מלמדים את הילדים שכדאי להם להביע ולהסביר את הרצון שלהם. הם חווים שיש מקום לעמדתם ולעיתים היא נלקחת בחשבון. הם לומדים כיצד לנהל משא ומתן, וגם אם אנחנו מחליטים שלא, לפחות אפשרנו להם להשמיע את דעתם. הבית הוא זירת הלימוד הגדולה והבטוחה לעולם הגדול. המיומנויות שהם רוכשים בבית, בסביבה הבטוחה, משמשות אותם  בזירות אחרות בחיים. ההתנסות יכולה להוביל אותם מצד אחד לתחושה של ניצחון, של הישג. ומצד שני, להתמודד עם דחיית סיפוקים, עם חוסר הסכמה. הרי בשורה התחתונה, רובנו  לא רוצים ילדים צייתנים, שמבצעים הוראות כעיוורים, אלא אנחנו מנסים לחנך אותם להפעיל שיקול דעת, מחשבה, לא להסכים תמיד ומייד לכל אמירה שנאמרת להם, לא!

אז מה נסגר עם הלק, אתם שואלים?

ובכן, החוק נוסח מחדש: כשיש מפגש בסופי שבוע והנושא עולה, אני מאפשרת לה לקחת חלק בחגיגה. אז מה היה פה? וויתרתי? נכנעתי? הובסתי? אני לא חושבת, לפחות לא מרגישה כך. אני מרגישה שהתחשבתי בצרכים וברצונות של הבת שלי, שהצלחתי באמת לראות את הבקשה שלה, שנתתי לה לבטא ולנהל משא ומתן על מה שרצתה. הרגשתי שאני לא הולכת עם הראש בקיר, שאני מוכנה להקשיב ואפילו לשנות. אז נכון שזה היווה מעיין פתח שגורם לה לבקש "לעבור על החוק" במקרים נוספים, אבל אני מקפידה להישאר יציבה מספיק בשאר המצבים ולא מאפשרת לחוק "להתמסמס"…

באמצעות תרגול אנחנו יכולים לשכלל את היכולת שלנו להתגמש מפעם לפעם – מוזמנים לנסות זאת בעצמכם.