– ״אז מה? את מלמדת אותם?״
– ״חס וחלילה״, התרגלתי לענות.
* אני רוצה לספר כאן משהו אמיתי שאולי ישמע פרובוקטיבי. אז במטותא מכם, תקראו לאט ובלב פתוח…
על מצע של אהבה
אני מאמינה בכל לב שלמידה אמתית, משמעותית, שלמה וטובה מתרחשת רק על מצע של אהבה. לכן מתאים לי שהלמידה של הילדים, לפחות בשנים הראשונות, בגיל שבע עד עשר לערך תהיה במסגרת המשפחה והבית.
בצד המקצועי שלי אני מלווה נשים, זוגות ומשפחות במעגלי הריון, לידה וראשית הורות. הרבה מהתובנות שלי אני שואבת מהדגם של התינוק וההתפתחות שלו, החל מהרחם ובשנים הראשונות. כפי שתינוק, כל ישותו מכוונת להתפתחות (אחרי שנענים צרכי הישרדות); וכפי שהתנאים הדרושים להתפתחות (מלבד הדחף הטבעי) הם חיק בטוח ואוהב – ככה גם בלמידה של קרוא וכתוב ואפילו למידה מתקדמת יותר. זו תחושתי, ובטח אפשר לכתוב על זה עוד הרבה.
מעבר לזה, אני מאמינה שכל פעולה של הוראה היא פעולה של כוחניות. פעם הייתי אומרת אלימות, אבל התרככתי. למידה אמתית מתרחשת מהפנים החוצה, בדרך של יצירת זיקה וקשר אל העולם. קשר שהוא מטבעו, מאד אינטימי וייחודי לכל ילד וילדה. התערבויות והכוונות מבחוץ, בדרך כלל פוגמות בהרקמות הקשר העדין, הנובט הזה, וגורעות מההתרחבות שלו למלא גדלו ותפארתו.
.
מה זה אומר, מעשית, אצלנו בבית?
שמעולם לא הצעתי ולא יזמתי לאף אחד מילדי אופציה של למידה. אלא שהיתי ליד, הייתי חלק מהשדה שלהם, ניסיתי לספק תנאים מיטביים ללמידה וחקירה והאמנתי בהם בצורה רדיקלית. כששאלו משהו, עניתי. אף פעם לא הוספתי והרחבתי.
למשל, כל אחת מילדותי למדה קריאה וכתיבה בדרך שונה משלה ובקצב שונה. אבל כל אחת מהן, בדרך שמתאימה לה בדיוק. יותר מזה, לאחר שרכשו את המיומנויות הכייפיות האלה, הרגישה כל אחת מהן שזה שלה לגמרי, שזו יכולת ומיומנות שצמחה ממנה ומתוכה, כפי שרכשו מיומנויות של הליכה ודיבור.
כמו שאין שיעורי הליכה וזחילה, ואין תרגולים יזומים כאלה ("עכשיו תלך עשר פעמים קדימה ועשר אחורה"), כך אין הדבר מתאים ברכישת יכולת קרא וכתוב. ברור, למשל, שילדים עם אתגרים התפתחותיים נעזרים בפיזיותרפיה, וכך הדבר גם במיומנויות למידה. אבל גם במקרים כאלה, בדרך כלל הילדים יודעים טוב מה ואיך נכון להם. יש לי לכך דוגמה חיה מבני הצעיר שסובל ממגבלה פיזית, אבל על כך אכתוב בפעם אחרת.
אז איך למדו?
כשידעתי עניתי וכשלא, מצאנו ביחד משאבים חיצוניים מתאימים שהלכו ונעשו יצירתיים יותר ויותר. למשל, כשהשלישית שאלה אותי עוד ועוד שאלות על מערכת החיסון (היא הייתה אז בת שמונה), בשלב מסוים הגעתי לקצה הידע שלי. אז אמרתי לה: "את יודעת מה? בואי נלך ונשאל את השאלות האלה את רופאת המשפחה שלנו". וכך היה, קבענו תור במרפאה, והרופאה הנהדרת שלנו ישבה איתה כרבע שעה, והן שוחחו והרחיבו בסוגיות מערכת החיסון. היה מקסים. וגם פותח ומאפשר המשך ללמידה.
וסדר יום?
גם בזה אני סומכת עליהם. מתעוררים בהתאם לשעון הטבעי, וכל היום חוקרים ולומדים ועסוקים. מאד מגוונים ומווסתים בתחומי העניין שלהם ובאיזון ובמינון ביניהם. אף פעם לא שומעת "משעמם לי". בחיי!
אבל מה?
בעיני, זה מצריך העדר מוחלט של מסכים. זו אמונתי.
זוכרים מה שכתבתי בהתחלה? שעניינה של למידה, היא הזיקה המתעוררת מהפנים אל החוץ. שהלמידה היא יצירת קשר (במובן העמוק ביותר של יצירה) משמעותי מתוכי אל העולם. טלוויזיה, מחשב ושאר תכניות איכותיות מאפשרות כניסה של תוכן, ואפילו מאד איכותי ומוקפד, אבל שכיוונו מהחוץ פנימה. עבורי הכיווניות הזו קריטית לתהליך של למידה. הנפש, ובכלל כל האורגניזם, מגששת בצורה אקטיבית ויוצרת הקשרים ומגירות ידע מהתוך החוצה. ובזה אני רוצה לתמוך ואת זה אני רוצה לאפשר.
אין חוסר של מידע בילדים. יש חוסר של ידע שהוא רקימת הקשרים ומשמעות פנימית, ואת זה בונים לאט לאט, בעדינות ובאופן מאד ייחודי ואישי. בסך הכל אני מנסה לא להפריע ולפגום בתהליכי הלמידה שלהם. ותוך כדי זה גם אני לומדת המון. בינתיים, אצלנו בבית זה מאד מתגמל. הם קוראים, כותבים, חוקרים, סקרנים, יצירתיים, יוזמים ובעיקר שמחים וגאים בלמידה שלהם.