הדר הפציע לחיי להקת תיאטרון הנוער שלנו במפתיע. בעצם, התיאטרון עצמו לא עניין אותו. מי שעניינה אותו הייתה מיקה, והוא תמיד חיכה לה אחרי השיעור, מחזר אבירי על אופניים (אז הם לא היו חשמליים, הוא אשכרה פידל מהשכונה הרחוקה שלו עד אלינו). אני מודה שבהתחלה לא התייחסתי אליו. הוא היווה אנקדוטה וגם קצת הפתעה, כי מיקה היתה אחת השחקניות הביישניות ולא הבולטות ביותר בלהקה, ודווקא היא זכתה למחזר אצילי שכזה.

בהדרגה הפכה הנוכחות שלו לחלק בלתי נפרד מהחזרות. הוא התגלה כחמוד וג'נטלמן ותמיד עזר לסחוב תפאורה ולערום כיסאות, אז הזמנתי אותו יום אחד להצטרף לשיעור.  "לא, מה לי ולמשחק?" הוא אמר, "אף פעם לא שיחקתי, אני לא קשור לזה".

"אז רק תבוא ותסתכל", אמרתי לו. והוא בא.

בהתחלה, רק כדי להסתכל. זה היה שלב מסעיר בחיי הלהקה, אך גם מתסכל. ההצגה שלנו כבר רצה , הופענו הרבה והיו הופעות נוספות שעמדו בפתח,  אבל היה צורך לערוך שינויים ושיפורים במחזה ובמשחק, ולחלק מהשחקנים לא הייתה סבלנות. הם באו לחזרות, אבל בגישת "אנחנו עושים טובה".

יום אחד, אחרי שהוא צפה בחזרה, שאלתי אותו מה דעתו על מה שראה.

"הם משחקים כאילו הם עושים טובה" הוא אמר לי, קולע בול. ואז פנה אליהם ואמר: "לא שומעים אתכם, לא נראה שאתם מתכוונים למה שאתם אומרים ולמה אתם צוחקים באמצע הסצנה? הרסתם את הרגע הכי דרמטי. אני לא מבין אתכם, יש לכם אחלה הצגה, אבל אתם לא רציניים!"

וואו! זה מאיפה זה בא? אמנם שאלתי לדעתו, אבל לא התכוונתי שיאמר את האמת!  עד אותו הרגע חשבתי שהדר הוא בחור עדין, שלא יכול לומר מילה רעה, ופתאום הוא אמר את כל הדברים שאני השתוקקתי להגיד, אבל אסרתי על עצמי. השחקנים שלי היו אחרי תקופה עמוסה של חזרות בלהקה ומבחנים בבית הספר, הם היו מותשים, כבר קצת נמאס להם והלכתי איתם על חבל דק של שיפור לעומת ויתור. לא רציתי לזעזע את החבל הזה, שמא הם יצנחו ממנו  – וממני – אל החלל.

אז יצאתי למתקפה. "טוב, בוא נתחיל מההתחלה, מהדברים החיוביים שראית… וחוץ מזה, קשה לעשות את אותה סצנה עוד פעם ועוד פעם במשך חודשים, אתה לא תדע עד שלא תשחק בעצמך…"

אז הוא התחיל לשחק.

והוא היה טוב! הוא היה מצחיק באימפרוביזציות, הוא הביא דמויות קיצוניות ומובהקות, נתן רעיונות בתרגילים והיה בכל החזרות. הוא למד טקסטים. למד? הוא שלט! באיזשהו  שלב הסתבר שהדר יודע בעל פה את הטקסטים של כולם, אז הוא התחיל להחליף שחקנים שלא היו בחזרה, משנה דמויות בקצב ולפעמים משחק שתי דמויות שונות באותה סצנה, וכל אחת מהן – בול. האורח הבלתי קרוא שלנו התגלה  כשחקן האידיאלי.

באותו השלב עייפות החומר של הקבוצה כבר הייתה גלויה לעין. חלק מהחבר'ה נהגו להבריז  מהחזרות, או פשוט לאחר. אומרים שאין להם כוח ויושבים בצד, מתעוררים לחיים רק כשהתחילה שיחת רכילות,  וכבים שוב כשהחזרה הייתה ממשיכה.

אבל לא הדר. הוא ומיקה הגיעו תמיד. ראשונים. הם היו רציניים. המשחק של הדר הלך והשתפר. הוא היה כל מה שתמיד חלמתי עליו –  גם שחקן, גם בן אדם, גם מוכשר, גם איכפתי, גם מצחיק, גם רציני, גם צנוע. אחד שאפשר לסמוך עליו.

כי על חלק מהם כבר לא כל כך סמכתי בשלב הזה. נשארו לנו עוד שתיים-שלוש הופעות חשובות עד סוף השנה והתפללתי שהלהקה תסחוב. עבדתי בפרך כדי להחזיק את המסגרת עוד קצת, לסיים יפה את השנה.

ואז מיקה הציעה שהדר יופיע במקום אחד הבנים. "הרי הוא יודע את כל התפקידים, והוא שחקן טוב! למה שנתחנן אליהם, אם להם כבר אין כוח?".

"אי אפשר", אמרתי בהסתייגות, "הוא לא חלק מהקבוצה … עוד לא… הוא לא עבר איתנו את כל הדרך…. הוא חדש מדי… תהיה לו הזדמנות, אני מבטיחה!…"

הדר מאוד רצה להופיע. והגיע לו. אבל הוא לא אמר כלום, כי הוא היה ג'נטלמן וגם  חבר של שאר השחקנים, והוא לא רצה לקחת לאף אחד מהם את התפקיד. הוא ליווה את שתי ההופעות שנשארו, ובשתיהן ישב מאחורי הקלעים, ממלמל את הטקסטים ומדמיין איך זה להיות שם תחת אורות הבמה.

ואז השנה נגמרה,  וכבר לא הייתה עוד שנה כדי לתת הזדמנות, הקבוצה התפרקה. והדר מעולם לא הופיע.

שנה לאחר מכן הוא סיים את הלימודים, התגייס, ומי יודע איפה הוא היום בשבילי החיים. בתיאטרון בטוח שלא.

איזו החמצה. בשבילו, בשבילי. כל כך חיפשתי בחור בדיוק כזה, כדי להגשים את החזון, החלום שלי, ובסוף, כשמצאתי אותו, לא פתחתי לו את הדלת. למה? כי הוא היה ג'נטלמן מדי ואני הססנית מדי? כי לשנינו החבר'ה היו יותר חשובים מהכל? האם זה נבע מחוסר מקצועיות שלי? או שזה דווקא כן היה מקצועי, כי מי שהמקצוע שלו הוא עבודה עם נוער, יודע כמה החבר'ה חשובים? ולמה סמכתי על העתיד? העתיד, עבור בני נוער, הוא ערטילאי ובלתי מחייב. יש רק כאן ועכשיו והווה.

אולי אם הדר היה יותר תקיף, אם היה דוחק בי להכניס אותו להצגה, הכל היה אחרת, אולי היה הופך לכוכב, מושך אחריו חזרה למעלה את כל האחרים, מגשים את עצמו ואני את עצמי, דרכו. אבל הוא לא דחק בי. הוא היה רק ילד, ואני המבוגרת, וההחלטה הייתה שלי.

לפעמים "עוד מעט" זה "לעולם לא", והמוח מסתגל לרעיון הנכון מאוחר מדי, רק אחרי שהרגע חלף. וכשמדובר בילד שתלוי בך, אין לך את מי להאשים, חוץ מאשר את עצמך. ולרוע המזל, תמיד בדיעבד.