מפלצת המגדריות בחיי שלי
אוי המגדר המגדר. אוי אוי כמה שהנושא הזה בוער בי! בגיל 38 וחצי, בהיותי סטודנטית לתואר שני במחקר התרבות, ישבתי בשיעורי סוציולוגיה לתואר ראשון, ולפתע נפלו עלי השמיים. עד אז החזקתי מעצמי אישה מצליחה למדי. בעלת סטודיו לתיאטרון, במאית מורה, כותבת, עצמאית, גם באופיי וגם במעמדי במס הכנסה (על כך גאוותי עד היום). ופתאום, בעודי לומדת על תיאוריות סוציולוגיות בסיסיות, נחתה עלי התחושה המהממת של שלוש מאות הטון של מבנים חברתיים קשיחים שאני נושאת על גבי כאישה, משקל גרנדיוזי שהנמיך את הציפיות שלי מעצמי, ועיצב את היעדים שהגדרתי ואת האסטרטגיות שנקטתי בחיי, כמובן מבלי לדעת שאני נוקטת בהן.
איך הגעתי למה שהגעתי? שאלתי את עצמי בתדהמה, איזה פער עצום בין מה שאני יכולה להיות למה שאני בפועל, איך אפשרתי לזה לקרות?? איך יכול להיות שנושא המגדריות בחיינו תופס מקום כל כך גדול ומשפיע? מאותו יום לפני כמה וכמה שנים, אני מתעוררת בכל בוקר בחרדה שהילדים שלי יראו בי את "האישה הקטנה". ולא שיש להם סיבה לכך. אני עובדת כמו חמור, יוזמת ומובילה פרויקטים גדולים, ובישול הוא לא הצד החזק שלי.
אבל בסוף היום אני המפיקה של הבית – בואו נודה על האמת – כמו רוב הנשים. זו שאוספת את הגרביים מהסלון, דואגת להסעה לחוגים ושתהיה ארוחת צהריים, גם את זה אומר להפעיל את בעלי, הטבח העילוי במשפחה. ואני גם זו שמפנה את תשומת ליבו כשמשהו טכנולוגי מתקלקל והנשיות חסרת האונים שלי מתגלה במלוא הדרה. בקיצור, אני בחרדה שפעילותי בזירה הביתית תאפיל על פעילותי הענפה בזירה החברתית והמקצועית, ואני חייבת, אבל חייבת – להניף את נס הפמיניזם.
שיעור מגדר בכיתה י'
במחשבות אלו פניתי אל תלמידי כיתה י'. המסכנים לא ידעו מאיפה זה בא להם. ביקשתי מהם לשבת במעגל. קודם כל עשיתי סטטיסטיקה כיתתית: מי עבד בחופש והרוויח כסף? (יותר בנים מבנות). מי עוזר בבית באופן קבוע (יותר בנות מבנים). כמה מהכיתה לומדים מקצועות מדעיים? (לשמחתי חצי חצי). וכמה מהנוכחים חושבים שבחורה יכולה להתחיל עם בחור? (גם כאן חצי חצי – אופטימי!!). "הכנסתי" לראשם בכוח שנשים עובדות פחות ומשתכרות פחות, למרות שיש יותר סטודנטיות מסטודנטים. שפי שניים בנים נושרים ממערכת החינוך, אבל במשק יש שבעים אחוז מנהלים ורק שלושים אחוז מנהלות. כן בנות!! תהיו מודעות לזה!! אל תיכנעו! רוצו קדימה! תהיו אסרטיביות! תגדירו לעצמכן יעדים! אל תיסחפו בזרם!!! אבל בעודי מדברת על הנושא הגדול של חיי, הבנות, דווקא הבנות, ישבו ופטפטו. (הבנים היו די קשובים). באמת, לכי תשני ככה את העולם!
אז שיניתי כיוון והתחלנו לדבר על מערכות יחסים. השמעתי להם את השירים "החלום של כל גבר" של סבלימינל, ואת "דרך השלום" של פאר טסי. אמנם בשני השירים יש גברים שמוכנים להודות בהיסוסים וחולשות, אבל מעבר לזה אלה שתי מערכות יחסים שונות לחלוטין – מצד אחד אישה רכה, מלטפת, מגדלת את הילדים ושומרת על הבית (שהוא נתן לה). מצד שני אישה יוזמת, עצמאית, גרה לבד ומזמינה אליה את הגבר, וככה גורמת לו להתאהב בה. נו מה אתם אומרים חבר'ה? מה יש לכם להגיד על מערכות היחסים? האם יש בכיתה מישהי שאכן התחילה עם בחור? (אף לא ציוץ).
קדימה, עורו בנות !!!!!!
ואז התבוננתי על הכיתה, והתשובה פשוט עמדה לנגד עיני. בתחילת השיעור ביקשתי מכולם לשבת במעגל. אבל עכשיו שמתי לב, שבכיתה שני מעגלים. המעגל הפנימי, שבו ישבו קרוב אלי כל הבנים ושתיים מהבנות, והמעגל החיצוני, שבו ישבו כל שאר הבנות, רובצות מאחור על השולחנות, נשענות על הקיר האחורי של הכיתה, רחוקות מהעין ומהלב, וכאמור, מפטפטות.
– "תסתכלו בעצמכן בנות," אמרתי. "למה אתן במעגל החיצוני? למה אתן לא לוקחות חלק?"
– "כי נוח לנו להישען על הקיר".
אהה!! יכולתי לפתח את המושג "להישען" לגבהים אבל לא חשבתי על זה באותו רגע.
– "בנות! שימו לב איך אתן מוציאות את עצמכן מהדיון!! בואו קדימה!"
– "לא עשו לנו מקום"
– "לא, לא!!! לא צריכים לעשות לכן מקום!! אתן צריכות לקחת את המקום!!!! קומו!!!"
ואז היה רגע מעולה שבו תיאוריה הופכת למציאות, ועשר בנות קמו, גררו כיסאות ברעש והמולה ונכנסו לתוך המעגל. אושר חינוכי ואישי.
"המורה, את יכולה לשים עוד שיר?" שאלה הבת המובילה, וביקשה שאשמיע שיר שלא הכרתי טוב אבל עיצבן אותי מהרגע הראשון, כי הוא תיאר בחור שמסתובב על החוף ומתרשם מהגופות החטובים של הבנות ומתחיל איתן. נו באמת!!! בנות!! זה מה שאנחנו? רק גופות חטובים זרוקים על החוף?? מה עשינו כל השעה הזאת??? תקשיבו למילים!! ואז היה צלצול. הרהרתי ביני לבין עצמי אם עשיתי איזו תזוזה קטנה, שינוי קטן אצל מישהו מהם.
"דרך אגב, פעם הבאה אני רוצה להקרין סרט, מישהו יוכל לעזור לי לחבר את המקרן?" ואז קמה הבת הכי שקטה, זאת שלא אמרה מילה, שאפילו לא פטפטה, שלא השתתפה בכלל. "אני יכולה לחבר לך" היא אמרה. "אני קצת מבינה בזה."
כן כן, בסוף זו היתה בחורה שקטה ומופנמת בכיתה י' שניפצה את הסטראוטיפ הנשי חסר האונים (שלי), שלקחה צעד קדימה והודתה שהיא מבינה בטכנולוגיה!! היא יודעת לחבר את המחשב למקרן, והיא תעזור!!
הו אלוהים, אמרתי לעצמי, בכל זאת יש לנו עתיד.
0
