הכלה מתארת יכולת לקבל רגשות וקשיים שלי או של אחרים כפי שהם, מבלי להדוף או להכחיש אותם. תגובות שכיחות של הורים כגון האשמה, התעלמות או הקטנה של הרגש אותו מציג הילד, מקשה עליו לעבד את הקושי ולהתמודד איתו.

ניתן לשפר את יכולת ההכלה שלנו באמצעות תרגול. ייתכן ותמצאו עניין גם במאמר בנושא הכלה של בני נוער, וכן בהרגלי שיחה בחיי המשפחה.

מקרה שהיה כך היה
"אף אחד לא רצה לשחק איתי היום!"
זו הייתה תשובתה של בתי בת ה-5 כשהתעניינתי בחוויות היום שעברו עליה כשהחזרתי אותה יום אחד מהגן. הרגשתי את הלב שלי הולם בחוזקה, את הבטן מתכווצת והדמעות מתחילות להציף את הגרון. באינסטינקט, הרגשתי רחמים ואפילו קצת כעס – איך יכול להיות שכל ילדי הגן לא מצליחים להבחין בילדה המדהימה שגדלה לי בבית? מבין 35 ילדים, אף לא אחד הבחין בייצור יוצא הדופן והמתוק הזה?!
החלטתי להשהות את התגובה שלי ונלחמתי שלא להגיב מהבטן. במקום זה, החלטתי לספק לה נחמה, כזו שתחזק אותה ולא תחליש אותה, על ידי הבעת הקשיים האישיים שלי בתוך הסיטואציה.

לפני שאספר איך נגמרה השיחה הטעונה הזו, אנסה להדגים תגובות שכיחות שלנו, ההורים, לסיפורים כאלו ואחרים שהקטנים והגדולים שלנו חוזרים איתם הביתה.

התעלמות: "הזמן יעשה את שלו"

אנחנו עושים את זה לא מעט, בין היתר כדי לא להתמודד עם רגשות לא נעימים. ההנחה שמובילה אותנו (אם במודע ואם שלא במודע) היא ש"זה יעבור עם הזמן", וזה כנראה גם מה שיקרה בפועל.
ובכל זאת כדאי לתת לרגשות האלו מקום והכרה.

הכחשה: "לא קרה כלום"
כאשר אנחנו מכחישים או מקטינים את מה שהילד מספר, אנחנו למעשה מבטלים את הרגשות שלו, את ההערכה העצמית ואת כושר השיפוט שלו. הילד מרגיש משהו, ואפילו בוחר לשתף אותנו, ואנחנו אומרים לו שהוא לא אמור להרגיש, או שמה שהוא מרגיש זה שטויות.
*המשותף לתגובה הזו ולתגובה הקודמת, הוא שאין הכרה מצד ההורה ברגשות של הילד. ההורה למעשה משדר לילד שדבר לא התרחש. כתוצאה מכך עליו לחוות את הרגש בעצמו, מבלי לעבד אותו באמצעות תיווך של ההורה ומתן תחושת לגיטימציה לחוות אותו.

אימונים מומלצים: אימון בשיחה / אימון בנוכחות-להיות ביחד

השלכה: "אמרתי לך"
תגובת השלכה מתייחסת לך שאנו משליכים מעולמנו על סיפורו של הילד. אני (ההורה) יודע מה נכון ומה לא נכון. בתגובה כזו ההורה פועל מתוך הצער / הקושי שלו ו"מעמיס" אותו על הקושי של הילד.

התקרבנות: "אתה הורג אותי עם ההתנהגות הזו"
גם כאן ההורה מזהה את הרגש, ואף משתף את הילד בקושי שלו. תגובת ההורה מתייחסת לרגשות שלו בעקבות הסיפור של הילד, ולא לתחושות והרגשות של הילד.
*בשתי הדוגמאות האחרונות הילד למעשה נדרש להתמודד עם הקושי הרגשי של ההורה בנוסף לקושי שלו. יתכן ולנוכח תגובות כאלה, יבחר הילד שלא לשתף את ההורה בעתיד, מתוך רצון שלו להגן על ההורה ולחסוך ממנו את ההתמודדות עם הקושי, או כדי לחסוך מעצמו את הקושי הכפול.

תוקפנות: "זה בגללך!"
תגובה כזו עלולה לגרום לרגשות אשמה בקרב הילד. בנוסף לרגש הלא נעים שהוא חווה, עכשיו עליו להתמודד עם תחושה שהוא בעצם אחראי למצב ולתחושות אותן הוא חווה. ועם כל המידע הזה, מה בכל זאת עושים לנוכח האמירות האלו שמכווצות לנו את הנשמה?

אז מה כן ניתן לעשות?

בהמשך לסיפור שאיתו התחלתי, התיישבתי ליד הקטנה שלי, ליטפתי אותה וניסיתי לתת לה להרגיש שאני איתה, שאני מבינה שהיה לה לא נעים ונתתי לה לדבר, להסביר, להוציא החוצה את מה שמעיק עליה. לא הקטנתי את החוויה שלה, לא אמרתי לה מה היא הייתה צריכה לעשות, ולא אמרתי שלא נורא. בחוויה שלה זה היה נורא!
אחרי שנתתי לה לתאר לפרטי פרטים והקשבתי לה, ניסיתי לכוון אותה לחשוב מה ניתן לעשות מחר, כדי שתמצא עם מי לשחק (בהנחה שחשוב לה לשחק עם ילדים אחרים). הדגש הוא על זה שהרעיונות היו שלה. אני לא הצהרתי שבידיי נמצאת הדרך לעשות את זה, לא אמרתי שאדבר עם הגננת, ולא הכתבתי לה מה ואיך לומר לילדים כדי להתחבב עליהם.
כמובן שמאחורי הקלעים, אחרי שהיא נרדמה, התקשרתי לגננת (בכל זאת, הגנים הפולניים קיימים) כדי לספר לה, לשמוע איך הדברים נראים בעיניים שלה, ולהתייעץ איתה מה אפשר לעשות כדי לעזור לילדה להרגיש טוב יותר.

סוף דבר
הרעיון הוא לבחון איך אנחנו מגיבים כשהם מגיעים עצובים, ירודים, מדוכדכים ואיך אנחנו מכילים את הקושי שלהם, מכירים בו ועוטפים אותו. תוך כדי כך, אנחנו מסייעים להם להבין מספר דברים: הראשון הוא שלא הכל בחיים הוא Happy Happy ויש גם קשיים. השני הוא שאנחנו מסייעים להם להתמודד עם קושי ולהכיל את הרגשות שלהם, גם את אלו הלא נעימים. השלישי מלמד אותם שאנחנו סומכים עליהם שילמדו וידעו להתגבר ולהתמודד. את כל זה אנחנו מלמדים אותם תוך שאנחנו משמשים להם דוגמה שאנחנו לא מתפרקים ונעלמים כשקשה.
כל התהליך הזה מאפשר להם לסמוך עלינו ולא פחות, על עצמם.