שיחה על מין בין הורים לילדיהם בגיל ההתבגרות היא חשובה ביותר. גם כהדרכה לחיים וגם בהתייחסות לסכנות הכרוכות בכך, בחיים האמיתיים וברשת האינטרנט. אבל עוד לפני שנחשוב על מה לדבר וכיצד, חשוב להתייחס לרגשות הבושה והמבוכה המתלוות לשיחה על מין. זהו נושא המאמר.

האימון בשיחה על מין קשור לאימון לפיתוח יכולת ההכלה, וכן לאימון לפיתוח יכולת ההקשבה, ולקיום שיחות קשות, שהן, בין היתר, שיחות שעלולות לגלוש לעימות.

נושא שמדברים עליו

 אפשר לפתוח בשיחה על מין בשני מצבים מרכזיים: הזדמנות אחת היא הדרכה מינית ביוזמת ההורים, אשר תלויה בהתפתחות האישית של המתבגרים. בכלל זה, נושאים כגון המחזור החודשי, אברי המין, אוננות, מחלות באברי המין, זהות מינית, דימוי גוף, יחסים בין המינים וכדומה. ההזדמנות השנייה היא כאשר אירועים, בדרך כלל חריגים, מקבלים תהודה בתקשורת או בסביבתנו הקרובה. כאן המקום לעבד בשיחה משותפת את המידע, ולסייע למתבגרים לגבש עמדה ולהסיק ממנה מסקנות להתנהגות. הכוונה למקרים של הטרדה מינית, אונס, הפצת תמונות ברשת, התבטאות פוגענית על רקע זהות מינית וכדומה.
בשתי ההזדמנויות, חשוב שההורים ייקחו אחריות וישוחחו עם המתבגרים. הסיבה לכך היא פשוטה: אם לא ההורים, מישהו אחר כנראה יעשה זאת. גם אם ההורים אינם בטוחים ביכולת שלהם להציע הסברה מינית, עדיין הם, לרוב, יעשו זאת בצורה טובה יותר מאשר החלופות: העברת מידע בין בני הנוער עצמם, או קבלת מידע מהתקשורת ומאתרי פורנוגרפיה.
רגע לפני שעורכים שיחה על מין, כדאי להתייחס לכך ששיחה כזאת כרוכה אצל רובנו (הורים ומתבגרים) במידה מסוימת של בושה ומבוכה. רגשות אלה חוסמים את ההורים מלדבר בצורה חופשית, וחוסמים את המתבגרים מלהקשיב ולהשתתף בשיחה. ולכן, בשלב הראשון, על ההורים להפוך את הנושא לנושא שמדברים עליו.

בושה ומבוכה – מה הם ומה עושים איתם?

כדי להפוך את המין לנושא שמדברים עליו, אנחנו מבררים באימון מהי בושה וכיצד ניתן להתגבר עליה.

בושה היא רגש שעוצר התנהגות. למשל, כאשר מבקשים מאיתנו להופיע בפני אנשים, רבים מתמלאים בבושה: הקול שלנו רועד, הדיבור מקוטע וחלש, הפנים מסמיקות והעיניים מושפלות. הכוח הזה בולם אותנו מלעשות משהו שעלול לאיים עלינו. למשל, שיצחקו על ההופעה שלנו. דוגמה נוספת: בחוף הים אנחנו מציעים לילד להחליף את בגדיו לבגד-ים. יש ילדים שיתנגדו ויברחו מאיתנו, גם אם נסביר להם שאין איש בסביבה או נציע לכסות אותם במגבת הגדולה שהבאנו. הילד מתבייש "שיראו לו". בדוגמה זאת, הבושה קשורה לטאבו חברתי, שעובר מדור לדור, אודות הגוף העירום והסתרתו.
לסיכום, בושה היא רגש שעוצר אותנו מלהתמודד במצבים חברתיים, ועוצמתה קשורה לערכים של החברה ולביטחון העצמי שלנו. הבושה חזקה יותר ככל שהנושא הוא טאבו גדול יותר, וככל שהביטחון העצמי שלנו חלש יותר.
ומה באשר למבוכה? בהגדרתה, מבוכה היא ההרגשה שמרגישים כאשר נמצאים בתוך מבוך. כלומר – אי ודאות, חוסר ביטחון, פחד קל, בלבול וכדומה. אפשר לומר שאם בושה עוצרת את ההתנהגות, הרי מבוכה זה מה שמרגישים כאשר מצליחים להתגבר על המחסום ולבצע את הפעולה. מבצעים תוך חשש ובלבול.
במילים אחרות, כדי לדבר על מין, חייבים להתגבר על הבושה, אבל אין צורך להיבהל מהמבוכה. היא תלווה אותנו כחלק טבעי בשיחה.
ומכאן המסקנה להורים: על הבושה אתם יכולים להתגבר אם תזכרו שהשיחה הזאת היא מאוד חשובה, משום שבלעדיה הילדים שלנו עלולים להגיע למידע חלקי או שגוי ממקורות אחרים, חלקם מפוקפקים. על המבוכה אתם לא צריכים להתגבר, אלא פשוט לקבל אותה. להתחיל בשיחה בכך שהנושא, מסיבות שונות, קיבל דימוי של "לא מדברים על זה" ובטח לא עם ההורים, ולכן תחילת השיחה מעוררת מבוכה אצלנו (ההורים) ואצלכם (המתבגרים). זה טבעי, אבל אם שמים את המבוכה על השולחן, היא מתפוגגת ככל שהשיחה מתקדמת.

אימונים מומלצים: אימון בהכלה / אימון בגבולות והסברה

שאלות ותשובות

הנה כמה נושאים שהתעוררו אצלנו ונכון להזכירם בקצרה:
* שיחה על מין אינה שיחה חד פעמית. כדי שנצליח להפוך את הנושא לנושא שמדברים עליו בבית שלנו, חשוב לחזור לנושא מדי פעם. אירועים שעולים לסדר היום החדשותי, יכולים לשמש נקודת התחלה טובה לשיחות חוזרות: "שמעת בחדשות על מה מקרה האונס שקרה לתלמידה בתיכון?"

* הנכונות של המתבגרים להשתתף בשיחה על מין קשורה גם אלינו. זה שאנחנו (ההורים) החלטנו שחשוב לדבר על מין ועכשיו, לא אומר שהילדים שלנו עברו את אותה הבשלה. יכול להיות שהילדים למדו מאיתנו על מה מותר ומה אסור לדבר, ולכן צריך להיות סבלניים לשינוי שאנחנו רוצים ליצור.

*  האם שיחה של ההורים על מין עלולה לתת למתבגרים לגיטימציה לקיים יחסי מין?

אני דווקא הייתי מודאג מהמצב ההפוך – שאם לא נדבר, הם ממילא לא יחכו ללגיטימציה של ההורים.

* שיחה על מין היא שיחה אינטימית. אנחנו נכנסים (או לפחות מתקרבים) למרחב האינטימי שלנו ההורים ושל המתבגרים. על כן, ראוי שהשיחה תתנהל במרחב ובמועד שנותנים כבוד למשתתפים. שלא ממהרים, שלא עסוקים בדברים אחרים, שאין הפרעות מבחוץ וכדומה.

* אם שיחה לא צולחת, מבחינת שיתוף הפעולה והפתיחות של הילדים, לא צריך להיבהל ולסגת. תשאירו את הדלת פתוחה להמשך, ונסו שוב במועד אחר. האחריות היא עלינו, ההורים.