אנחנו רוצים שהילדים שלנו יעשו מה שאנחנו מבקשים,
ועדיף אחרי פעם אחת, מקסימום פעמיים.
אבל
כשהם עם חברים–אנחנו רוצים שהם יהיו מנהיגים.
אנחנו אוהבים לפנק את הילדים שלנו, לעשות בשבילם.
כי לנו זה פשוט – אז למה שלא נעשה במקומם?
אבל
אנחנו רוצים שילמדו לקחת אחריות.
אנחנו מאד אוהבים אותם. הם הדבר הכי חשוב בחיים שלנו,
אבל
אנחנו כל כך עסוקים.
אנחנו מאד רוצים להיות מעורבים. אכפת לנו, ואנחנו רוצים לדעת מה קורה אתם.
אבל
כשהם רוצים לדבר ולספר, אנחנו אומרים להם שהם חופרים.
אנחנו אוהבים שהם צריכים אותנו.
אבל
אנחנו רוצים שהם יהיו עצמאיים.
קשה לנו לנשום כשעצוב להם, או כשהם מפחדים, ואנחנו מנסים להקל עליהם בכל הדרכים.
אבל
אנחנו רוצים שהם יוכלו להתמודד עם קשיים. דווקא התמודדות תחזק את הביטחון שלהם.
אנחנו רוצים בטובת הילדים וכשקשה להם, אנחנו מיד מתגייסים לייעץ ולפתור. זה מצוין לסייע ולעזור, אבל יש מקרים שבהתערבות שלנו אנחנו למעשה מחלישים אותם – כי מקשיים צומחים ומתחזקים ולאפשר להם התמודדות – זה הביטחון שהם צריכים. זה המשפט שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו בכל פעם שקשה לנו להתאפק. כדי שנוכל לעצור ולחשוב, האם הם באמת צריכים עזרה? אם נתערב, האם באמת נעזור?
0
