במאמר הקודם (כאן) כתבתי אודות החשיפה של ילדים למסכים, ועל מחקרים שמצביעים על נזקיה להתפתחות הילדים. במאמר זה נבחן את הנושא מנקודת המבט של האנתרופוסופיה.

הילדים שלנו אוהבים מסכים. הם אוהבים את זה כי המסכים הם יצורים אטרקטיביים היוצרים קולות וצבעים, תגובות מיידיות ומהירות. המסכים משפיעים על המח שלנו באופן שדומה לסמים. הם גורמים לתחושת אופוריה, תחושת סיפוק ורצון לעוד. ככל שהחשיפה ממושכת יותר, כך הרצון שלנו ליותר גדל. הצורך שלנו להגיע לאותה רמת הנאה יצריך מאותם יצורים להעלות את רמת העניין שהם מייצרים.

התמכרות לעצלות

ילדים מתחת לגיל שנתיים לא יכולים לחבר את מה שרואים במסך למידע בעל ערך (גם אנחנו לא תמיד מצליחים…). לכן, הצפייה במסכים, גם בתכנים בעלי ערך חינוכי כביכול, לא יכולה להיות כלי לימודי של ממש. ילדים לא תופסים טלויזיה בדרך שאנחנו תופסים אותה.

ילדים חושבים שהמציאות המוצגת בטלויזיה היא אמיתית. הם מדמיינים, שאם נהפוך טלויזיה יפלו ממנה אנשים. ילדים חושבים שאפשר להכנס לתוך טלויזיה. יחד עם זה, הם לא לומדים מטלויזיה כמו שילמדו ממשהו מוחשי. יותר מכך, בשל קצב התמונה המהיר, אין למח שלנו יכולת לקלוט ולעבד מספיק מהר את המידע המתקבל מהמסך. המידע אמנם נשאר בזיכרון, אבל לא עובר עיבוד ממשי.

התרבות של היום היא תרבות חושית ויזואלית. יצירת תמונות היא חלק יסודי מפעילות הנפש האנושית. יצירה פנימית של תמונות היא המפתח ליצירתיות שלנו, לדמיון שלנו ולחלומות שלנו. אין מפגש עם דמות טלויזיונית שישתווה למפגש פנים מול פנים, מבחינת המורכבות והניואנסים שבו.
צפייה במסכים הופכת את הנפש שלנו לפסיבית. "משעמם לי…" אומרים הילדים. ה"עצלות" ממכרת, מכיוון שהיא לא מצריכה מאיתנו שום מאמץ, אבל יש לה מחיר!
פגיעה בחשיבה "התמונתית" שלנו, תגרום לפגיעה ביכולת לדמיין ולהיות יצירתיים בגיל מבוגר. העצלות פוגעת לא רק ביכולות החשיבה, אלא גם ביכולת שלנו להפעיל את כוח הרצון ולממש את עצמנו בעולם.

כאשר נותנים לילד בובת גרב הוא מפעיל רצון יחד עם דמיון ומחזק את היכולות שלו בתחום. ילדים שלא גדלים בסביבה טכנולוגית – לא מתלוננים על שעמום וגם רמת האושר שלהם יותר גבוהה.

הצפה חושית ונזקיה

ההסתכלות האנתרופוסופית על האדם מחלקת אותו לשלוש מערכות. הקוטב העליון, העצבי חושי, כולל את הראש ומערכת העצבים. מדובר בקופסה סגורה וקשיחה, מערכת שאוהבת קור, מערכת שבה יש ניוון ומוות של נוירונים מדי יום. מערכת שקולטת מידע באופן פסיבי וקשורה לכישורים הקוגניטיביים שלנו.

הקוטב התחתון, הוא תמונת ראי של הקוטב העליון. הוא מכיל את מערכת העיכול והגפיים, חלל רחב ולא מוגדר, מערכת שאוהבת חום, מתחדשת כל הזמן. הופכת מזון שנכנס מבחוץ לחומר אנושי פנימי, וקשורה לתהליכי הרצון שלנו. בין שני הקטבים האלו נמצאת המערכת הריתמית שכוללת את הלב והריאות. מערכת זו תפקידה לאזן בין שני הקטבים.

ילדים עם עודף פעילות מטבולית יהיו ילדים שיהיו בתנועה בלתי פוסקת, תזזיתיים שקופצים מנושא לנושא. ילדים שחם להם, אוהבים לאכול, ילדים חסרי גבולות בתחומים שונים, לחיוב ולשלילה, מלאי שמחת חיים ואוהבים לדבר.

לעומתם, אותם ילדים עם עודף פעילות עצבית חושית, הם ילדים שבדרך כלל חלשים מבחינה גופנית ורזים. הם יסבלו מקור, ישמרו על הגבולות שלהם ויעדיפו משחקי פאזל מאשר משחק בגן שעשועים. הם יהיו לרוב ילדים שאוכלים מעט ובררנים באוכל.

החשיפה הממושכת למסכים גורמת להצפה חושית. הצפה חושית מפעילה מנגנון של תגובת דחק וסטרס; היא מדכאת איזורים מוחיים שקשורים לתהליכי למידה ורצון. כמו כן, היא מפעילה איזורים שמעודדים הפרשת הורמון דחק הנקרא "קורטיזול".

כך שאותו ילד, בעל קוטב מטבולי חזק, שבנטייה הטבעית שלו הוא כל הזמן בתנועה וחסר מנוחה, לאחר חשיפה למסכים, התגובות הרגשיות, הפעילות ההורמונלית צריכה לצאת החוצה. ילדים כאלה יכולים להיות באי שקט קיצוני, ולהתנהג בצורה קיצונית ללא יכולת שליטה עצמית. המסכים פוגעים ביכולות הלמידה והרצון, שגם כך מראש נמצאים בנחיתות אצל אותם ילדים.

והילדים בעלי הקוטב העצבי חושי החזק יותר? גם אותם ילדים שאינם תזזיתיים או מפריעים בשיעור, אלא יותר חולמניים ומאבדים ריכוז בקלות, מושפעים לרעה מהמסכים. מאחר וחשיפה למסכים גורמת לעודף פעילות של הקוטב העצבי חושי ובכך פגיעה ביכולות הרצון, בדמיון ועוד יותר בתזונה.

מה אפשר לעשות?

בראייה האנתרופוסופית ישנם מספר עקרונות חשובים בהתמודדות עם נושא המסכים:
1. הקטנת זמן החשיפה למינימום.
2. יצירת סביבת חיים ולימודים שיש בה פחות סטרס (ביקור בבית ספר אנתרופוסופי ימחיש לכם למה הכוונה).
3. תזונה מאוזנת – הוצאת מזונות עתירי סוכר (שמגבירים פעילות קוטב מטבולי) ועתירי פוספט כמו משקות מוגזים, נקניקים או בשר מעובד (שמשבשים פעילות בקוטב העצבי חושי).
4. שינוי הרגלי חיים – את שעות המסך להפוך לשעות פעילות משותפת של משחק, טיול, קריאה או יצירה.
5. טיפול תרופתי – לאותם ילדים, שקשיי הקשב והריכוז מקשים על שגרת החיים בבית ובבית הספר, ניתן להציע טיפול תרופתי הומאופתי ואנתרופוסופי. זאת בנוסף, ולעיתים במקום הטיפול המוכר של הריטלין ונגזרותיו.