מאת: רונית וייץ
אני אם ללא אם…
אימי נפטרה כשהייתי בת 13, אף פעם לא קיבלתי הדרכה אמהית איך להיות כזו. בעיקר סמכתי על אינסטינקטים ועצות. שמעתי הרבה עצות, מכולן השכלתי, ולא כי כולן היו טובות. מחלקן פשוט הבנתי, כי הבחירות שנכונות להן לא מתאימות לי ולילדיי וגם זו למידה חשובה בעיני.
אם תשאלו אותי על הורות, הכל מתחיל ונגמר בדוגמה אישית. אנחנו המודל, ואותנו הם מחקים. מאיתנו הם לומדים, כל מה שאני עושה הם עושים, איך שאני מגיבה כך גם הם, וגם כשאני חושבת שלא רואים או לא שומעים – כמה אני טועה. הם שומעים ורואים ומרגישים הכל, ועושים בדיוק כמונו.
העניין הוא שסליחה חשובה מאוד לתהליך הלמידה. למה? כי טעיתי כל כך הרבה, והמצפון עבד שעות נוספות, לפעמים הטעויות חזרו על עצמן וזה כל כך תסכל אותי: "מה קורה? למה את עושה את זה שוב? לא למדת." הייתי כועסת על עצמי,. אבל כמו כל דבר בחיים, ככל שעושים את זה יותר, ככה אנחנו חכמים וטובים יותר. אין מי שלא יסכימו איתי, כי ההורות של הילד השני והשלישי שונה לחלוטין מהראשון – למה? בדיוק מהסיבה הזו.
זה הזמן להציג את עצמי: שמי רונית, אני אמא למאור, מאיה וליה, נשואה לאבי היקר וחיה אורח חיים מאמאנטי. יש שמסגלים להם אורח חיים טבעוני, צמחוני, ללא פחמימות, אורח חיים ספורטיבי, אתגרי ועוד… אני סיגלתי לעצמי אורח חיים מאמאנטי. הוא מכיל כל כך הרבה דברים שמתאימים לי אז למה לא?
אני מסוגלת? זה לא גדול עליי?
לפני כחמש שנים, הקמתי ליגת מאמאנט בכפר ורדים והיה לי כייף. היה לי טוב לתת לאמהות בכפר אפשרויות, לתת לקהילה בכפר הזדמנויות, לתת לקהילה שלי חלון להתנסות, לראות, לגלות שכנות חדשות, עסקים חדשים, קבוצתיות, משפחתיות אחרת. בעיקר, היה לי טוב להעניק לעצמי ולמשפחה שלי ערך מוסף.
לאורך כל הזמן הרגשתי וראיתי כי עשיתי את הדבר הנכון, כשקהילה שלמה דיברה, חשבה, עסקה מאמאנט. הייתי עסוקה במרץ בכל מה שקורה בחוץ, ולא התמקדתי בללמד את ילדיי ולהסביר. ידעתי שבעשייה כלפי חוץ אני לחלוטין מעניקה להם. העשייה הזו היא הדוגמה להתנהלות שאני בוחרת עבורם. הם היו שם כל הזמן, לעיתים פינו לי זמן ולעיתים לקחו חלק בעשייה ובקבלת ההחלטות. עשיתי משהו גדול, משהו שמשפיע ולימים השפיע מאוד על אלפי נשים, משפחות, קהילות גם ביישובים ובערים השכנות, והיה שם הכל: ויכוח, ריב, מאמץ, דחיפה, שחרור, בכי, קושי, הצלחה, הנאה, שמחה, לחץ, מתח, ניצחון, הפסד, פשוט הכל. והם, ראו, חוו, ספגו ולמדו.
קוצרת פירות בשלים ומתוקים…
זה קרה!! אחרי שנה של תחרויות, משחקים, פעילויות ועוד, הסעתי את הבן שלי למשחק כדורגל. מאור וחברו (שגם אמא שלו שחקנית מאמאנט) ישבו ברכב מאחור ודיברו על כך שהם בחוג חובבנים (כזה של יום שישי עם הורים מופלאים מתנדבים) והולכים לשחק מול קבוצה שנמצאת בחוג ובליגה, קבוצה כביכול חזקה. הם שוחחו על החששות שיש להם, כי הם יפסידו, וכי המתחרים הרבה יותר טובים מהם.
רציתי להנמיך את המוזיקה, להתערב בשיחה ולהרגיע, לומר להם כל כך הרבה אבל הם יודעים הכל, אז שתקתי! לאחר שהציפו את כל החששות, האוצר שלי אמר: "אתה יודע, אנחנו באים לשחק במשהו שאנחנו אוהבים. בוא נשחק ונהנה, גם אם נפסיד, נהנה מהמשחק." ואז החבר ענה: "בדיוק, נשחק חזק, נעשה הכל כדי לנצח אבל זה לא נורא אם לא נצליח". זה הרגע, זו התמצית, זה הדבר שגרם לי לחיוך כל כך גדול, שכל מה שרציתי לעשות באותו הרגע זה לצעוק, לנשק, לחבק. הייתי כל כך גאה.
רציתי להתקשר ליו"ר ולמייסדת של מאמאנט, עפרה, ולומר לה: "את, רצית לפני חמש שנים לשחק, והשפעת על ילד בכיתה א'". הם ראו והבינו הכל. הערכים והיופי שמאמאנט הוציאה ממני היו שם באופן מדויק כל כך ויצאו בדיוק ברגע הנכון.
מאמאנט – הדוגמא האישית
מאמאנט – היא ליגת אמהות. הילדים הם הסיבה להיותנו פעילות ושחקניות בליגה. האמהות היא חלק בלתי נפרד מאיתנו ואנו נושאות את הכותרת הזו בגאון. הם מגיעים לעודד ולתמוך בנו, הם חלק בלתי נפרד מהמשחק. אנו משתפות אותם בערכי הספורט והתרומה לקהילה, שהם ערכי הליבה שלנו. העשייה שלנו מהווה דוגמה, וכך אנו הופכות אותם למודעים יותר לעצמם ולסביבתם.
גם אני מאמאנט. ואת?
מוזמנות להכנס לאתר הבית של מאמאנט ולעקוב אחרינו בדף הפייסבוק שלנו.
0
