מפעם לפעם אני חושבת על הקשר בין תחרותיות ובין חינוך ביתי. חשתי שהתחרותיות היא אחרת מאשר בחינוך בבתי הספר, אבל לא ידעתי בדיוק במה. אז השהיתי את זה בצד אצלי, וחיכיתי להתבהרות. מדוע חיכיתי? כי נראה לי שיש משהו חשוב ומעניין כששמים את שני העניינים האלה יחד – תחרותיות וחינוך – משהו שיכול ללמד אותנו על מה שאנחנו בתוכו (הורות בכלל, או חינוך בבית בפרט) ועל מה ואיך אנחנו עוד רוצים להתפתח.

הרשימה של אביגיל

אז חיכיתי וחיכיתי בדרכי הרגילה, ואז נתקלתי במין רשימה שכתבה בתי, אביגיל, בת האחת-עשרה לעצמה. היא כתבה תגובה לאיזשהו דיון שהיה לה עם קבוצת בני גילה מהמושב. באה הביתה וכתבה. אני גיליתי את זה באיי-פד שלי, שנה מאוחר יותר. ברשותה אני מביאה את הרשימה שלה כאן, ככתבה וכלשונה. לא נגעתי בפסיק!

הדברים שמבדילים חינוך ביתי מבית ספר
הם:
1. טוב, לא הולכים לבית הספר.
2. וזה אומר שבמקום לקום בשבע יש ילדים שקמים בשש.
3. או בשתיים עשרה.
4. במקום להיפגש כל יום עם החברים, נפגשים מתי שרוצים עם החברים.
6. המפגשים הסדורים הם פעם בשבוע.
7. והם בדרך כלל בטבע.
8. והם עם מדורות, שירים, גיטרות, ובמקרים רבים גם בלי נעליים.
9. ורק מי שרוצה בא.
10. אין שכבות גיל. כל הגילאים ביחד.
11. כל אחד יכול ללבוש למפגש שלוש שכבות של חורים או את הבגד הכי הזוי בעולם מעל לבגד הכי הזוי ביקום, ולאף אחד לא יהיה ממש אכפת.
12. ויש כאלה שגם עושים את זה.
13. ובכל מקרה הרבה פחות אכפת לנו מה יגידו.
14. המריבות שלנו טיפ-טיפונת יותר מתונות.
15. אנחנו לומדים הכל מהחיים, ובאופן חופשי גם מההורים.
16. לילדי בית ספר אנחנו נראים כמו חייזרים. ככה הם גם נראים לנו.
17. וזה קצת חבל, אם חושבים על זה.

מה אתם אומרים? אני התרגשתי.
היא לא כתבה על תחרותיות באופן ספציפי, אבל עבורי יש בזה המון אינפורמציה על תחרותיות. מה ראיתי בזה? ראיתי שזה קשור מאד לנראות של כל אחד בעיני עצמו ובעיני החברה. היות שילדים הם קונקרטיים, אז אביגיל לקחה את זה לתווך של הבגדים. אבל אני חשה את זה לא רק בדרך הזו שבה אנשים מציגים את עצמם לחברה.

ככל שהילדים שונים – התחרותיות מתעדנת

יש למשל בקבוצה שלנו גם ילדים אחרים – אחת מאד מאד ביישנית, ואחת שמדברת מוזר. היה ילד שהתמודד עם סרטן ולפרקים היה עם קרחת ועוד אביזרים שונים. היה ילד שמנמן, ועוד. את כל הילדים הללו, חברת הילדים מקבלת בצורה מאד רגועה ועניינית. כשהילדה הביישנית נחבאת את הכלים וקוראת ספר, מקבלים את זה. כשהיא רוצה לדבר ולהיות מעורבת, שמחים גם. לוקחים בתחושה של "מה שקיים הרגע" את מה שכל ילד יכול להביא ולתרום לקבוצה.

ברור, שיש מריבות ויריבויות, שאנחנו האמהות מנסות להיות נוכחות שם במידה הנכונה ולווסת ולהציב מודל חיקוי לשיח מכבד ולדיבור. הנוכחות ההורית היא מאד משמעותית. לפעמים היא יותר מדויקת ולפעמים פחות. אבל יש הרבה יותר נוכחות של מבוגרים נוכחים. אז למרות שיש יריבויות, מעולם לא ראיתי שלועגים לילד השמנמן, או עם המשקפיים הממש-ממש עבים. מעולם לא ראיתי שצחקו על הילדה שמגמגמת.

ולמה זה? אולי כי יש מרחב פעולה לכולם. לא צריך להתחרות על מיקום פיזי (כי המפגשים בטבע בדרך כלל) וגם המיקום החברתי יותר עשיר וטבעי במארג החיים. על החסרונות בחד גילאיות הנהוגה בדרך כלל במסגרות החינוך כבר כתבתי כאן. כאן נוספה לי עוד הבנה, שכאשר יש רב גילאיות, אז יש בוגרים יותר ופחות, יש תינוקות מתוקים, יש בני נוער שמתבודדים (וכבר יש חברויות….), ולפעמים גם סבים וסבתות באות לביקור. אז אין תחרות מי יותר גדול או מעז לעשות דברים של גדולים, כי יש את זה כל הזמן מסביב. אין עלבון בלהיות תינוק.

רצף החיים השלם יותר, משפיע גם על התחרותיות – יש גם מרחב פיזי ורגשי שמפחית מאד (ואולי מביא למינון יותר נכון?) את התחרותיות הטבעית, והבריאה מן הסתם, שגם היא טמונה בנו. בגלל שכל ילד בשלב לימודי אחר, אז גם אין תחרותיות על הישגים לימודיים. למשל, יש ילדים בני ארבע וחמש שקוראים ויש כאלה בני שמונה שעדיין לא. ותתפלאו, המוטיבציה ללמוד לא פוחתת …

צריבת התחרותיות ניטלת מעוקצה

יש תחרותיות, ברור! הבנים (וגם חלק מהבנות) מתחרים מי יקפוץ יותר רחוק. אבל כשנער בן ארבע-עשרה קופץ עם ילד בן שמונה, יש הרבה גמישות בהערכה והבנה לגבי היכולות השונות, הכוח, אורך הרגליים. ויש על זה שיח מאד מדובר, על ההשוואה, תוך ניסיון לכמת לתוכה את הפרשי הכוחות, נניח.

וכמובן, יש גם תחרותיות חברתית (בעיקר בין הבנות) שהיא אולי לא פחות מרה מאשר במקומות אחרים, אבל העובדה שחברת הילדים פתוחה ומשתנה – מעדנת את הסיטואציות.
אז השאלה שנובעת לי מהחשיבה כאן – מה בתחרותיות בבתי הספר בריא וטוב? ומה לא?
איך לוקחים רעיונות ורכיבים מתוך סביבה שבה התחרותיות יותר מווסתת וטובה לילדים, לתוך מסגרות החינוך השונות על מאפייניהן השונים?
מה יש בתחרותיות בבתי הספר שקהילת החינוך הביתי שלנו חסרה?

אשמח מאד לשמוע מהורים (אמהות ואבות), ממחנכים ומחנכות ובטח גם מילדים ומילדות איך הם רואים את הנושא הזה!
ואם אני חוזרת לטקסט של אביגיל – בייחוד ריגש אותי התנועה שבאה מתוכה לרצון ולקריאה לקשר עם ילדי בית ספר.
תרגישו, תחשבו ותכתבו לי כאן!
לילך