השמנה היא מחלה. בפוסט קודם (סוכר מסוכן לבריאות הילדים) כתבתי אודות שינוי הרגלי התזונה במשפחה, והצורך להפחית את כמות הסוכר שאנו וילדינו צורכים. אלא ששינוי עמוק יותר באורח החיים שלנו, לא יכול להסתפק רק בשינוי תזונתי. מחלת השמנה נגרמת גם בגלל שאורח החיים שלנו הפך להיות ישבני: אנחנו מבלים את רוב שעות היום בישיבה. עד לא מזמן, הדבר המהיר ביותר שחלף מולנו היה סוס עם עגלה, ואילו כיום הכול נמצא בטיסה מהירה: החיים בבית, הלחץ בעבודה, שלטי החוצות והמסכים שמרצדים. תינוק שרק נולד נחשף לשינויים והמעברים האלה מהיום הראשון. אבל בעוד שהכל סביבנו נע מהר, אנחנו זזים פחות.

תנועה מנוקדת מבט אנתרופוסופית

כדי שאורח החיים הישיבני שלנו ישתנה, אנחנו צריכים לשבת פחות, להפחית את השימוש במסכים ולצאת מהבית. לפעילות גופנית  חשיבות רבה בשמירה על אורח חיים בריא. מנקודת המבט האנתרופוסופית, כפי שלמדנו מרודולף שטיינר, האדם מחולק לשלוש מערכות: הקוטב העצבי חושי (מערכת העצבים), הקוטב המטבולי (מערכת העיכול והגפיים), והקוטב הרתמי (הלב והריאות).

הקוטב העצבי חושי נמצא בקופסה סגורה בראשנו, ללא יכולת התחדשות (נוירונים הולכים ומתים במהלך חיינו). הוא אוהב קור, ומקבל אינפורמציה באופן פסיבי בלבד דרך מערכת העצבים שלנו. לעומת זאת, הקוטב המטבולי הוא הפוך באופיו. הוא קשור בתנועה, אוהב חום ויש בו יצירת תאים חדשים בלי הרף. כמו כן, מתקיים בו תהליך פעיל של לקיחת חומר מבחוץ (מזון) והפיכתו לאבני הבניין של גופנו. המערכת הריתמית, שכוללת את הלב והריאות, נועדה לאזן בין שתי מערכות אלה, ולמנוע מצב שבו אחת פולשת לאחרת וגורמת מחלה.

אורח החיים המערבי הביא לכך, שאצל רבים מאיתנו הקוטב העצבי חושי הוא השולט. עודף חשיפה למסכים, עודף אינפורמציה שלא מותאמת גיל, פניה אל השכלתנות בגיל מוקדם מדי, ודחיפה להישגים לימודיים קוגניטיביים. כל אלו מעצימים את מקומו של הקוטב העצבי. לזה קשור גם אורח החיים העמוס בלחצים מגיל צעיר, בבית הספר ובהמשך בעולם תחרותי בו אנו חיים בלימודים ובעבודה כבוגרים. כל אלה יצרו מצב שבו הקוטב העצבי חושי, במיוחד בילדים, מוצף כל העת ופולש מטה על חשבון המערכת המטבולית.

.
עודף הפעילות העצבית חושית יכול להתבטא אצל חלק מהילדים בהפרעות קשב וריכוז, במיוחד בצורה של חולמנות ללא אימפולסיביות. לעיתים, הביטוי מופיע במחלות נשימתיות. זאת בשל עודף המאמץ של המערכת הריתמית ליצור איזון. בנוסף, לעיתים הביטוי מתרגם למחלות אלרגיות או אסטמה של העור, בשל אותה חולשה של המערכת המטבולית. כמובן שלא מדובר פה על ילד מסוים, אלא על מאפיינים כלליים של האוכלוסייה, שניתן לראות אותם לא מעט כיום.

למשל, ילד שסובל מאסטמה של העור. למעשה, גופו מנסה לומר שמערכת העיכול שלו חלשה מכדי להתמודד עם המזון מבחוץ, וכעת העור "לקח על עצמו" את המשימה לפרק את אותם חלבונים שמערכת העיכול החלשה לא הצליחה. מכיוון שהעור לא אמור לעשות זאת, נקבל מצב דלקתי שיתבטא באודם, יובש, פריחה וגירוד – אסטמה של העור.

כל המעלות הטובות בפעילות תנועתית

הטיפול האנתרופוסופי מציע תמיד, פרט לטיפול תרופתי, גם שינוי תזונתי כולל הפחתת סוכרים ושינוי באורח החיים. למשל שמירה על ריתמוס קבוע, פעילויות המעודדות יצירתיות, דמיון, עבודה בטבע ובחומר. כך גם עידוד פעילות גופנית, לא רק בהקשר של השמנה. הרפואה האנתרופוסופית מדברת הרבה על הצורך של ילדים להיות בתנועה. המערכת המטבולית שלנו צריכה את התנועה הזו. אורח החיים שלנו מחייב אותנו ליצור את האיזון מול העודף העצבי חושי.

חשוב לומר בהקשר הזה, כי מתוך מחקרים רפואיים עולה קשר ברור בין פעילות גופנית והחוזק של מערכת החיסון שלנו. התנועה היא חלק מאותו ריתמוס עליו מדברים פעמים רבות בראייה האנתרופוסופית. הריתמוס הוא חלק חשוב ליצירת עולם ברור, מוגדר והרמוני לילדים. כאשר ילד חוזר הביתה ממסגרת חינוכית, ויוצא החוצה לפעילות גופנית בגינה, בחצר, ברכיבה על אופניים או כל דבר אחר, ואחר כך חוזר שוב הביתה, אנחנו מייצרים את הריתמוס החשוב כל כך.

מאחר והילד בשבע שנים הראשונות מקדיש חלק גדול מהאנרגיה וכוחות הגדילה שלו לגוף הפיסי שלו, התנועה היא כלי חשוב בהתפתחות הזו. לילד יש צורך להיות בתנועה, והצורך הזה בא מתוך הרצון שלו לגלות את העולם. התנועה שלו בחוץ מאפשרת לו לגלות את העולם כל פעם מחדש. לא צריך טיול אתגרי בשביל לראות זיקית מנסה להסתוות, נמלים משתפות פעולה בהשגת אוכל, או איך עלה שנשבר מפיץ ריח נעים.

יותר מהכל התנועה היא כיפית ומאפשרת לנו, ביחד עם הילדים שלנו, לגלות עולם. לטייל, ליהנות ולבלות זמן משותף ואיכותי יחד. בעולם שבו אין לנו זמן לשום דבר, כדאי שנמצא זמן לפחות לזה.