הרשמה

כבר רשומים למערכת?

התחברות

עוד לא רשומים?

שכחתי את הסיסמא

ההרשמה נקלטה בהצלחה!

מוזמנים בינתיים לקרוא את הכתבות שלנו במגזין המומחים.

לקריאה במגזין
מישהו לעוץ איתו
הדחף שלנו לייעץ, לבקר או לשפוט עלול ליצור תחושה אצל המתבגרים שאין טעם לגשת אלינו בעת מצוקה. נכון יותר לתרגל הכלה, שתגרום להם להרגיש שיש להם על מי לסמוך
14/03/2016
עורך תוכן ראשי

הכלה היא היכולת לשאת רגשות עזים או גודש של חוויות. בהקשר של האימון להורים לילדים בגיל ההתבגרות, הכוונה היא לתגובה של ההורים לנוכח קושי רגשי של המתבגרים.

תגובה מכילה מבטאת הבנה של המצב וגם של המחשבות והרגשות שמתלווים לסיטואציה. ההורה לא שופט את המתבגר, לא מבטל את החוויה שלו ואפילו לא ממהר להציע פתרונות ועצות כיצד לנהוג. תגובה מכילה מקנה לו את היכולת לעבד את החוויות והרגשות, ובכך תורמת להתפתחותו ועצמאותו. בקשר בין הורים לילדים, תגובה מכילה מלמדת את המתבגרים שיש להם על מי לסמוך.

תוכלו למצוא עניין  גם באימון בהכלה לילדים צעירים, וכן באימונים לפיתוח יכולת היציבות ויכולת ההקשבה של ההורים.


למה זה מסובך בגיל ההתבגרות?

הכלה של הזולת היא יכולת מורכבת, שכן היא כוללת את הזיהוי וההתייחסות לרגשות של האחר, ובמקביל את הזיהוי וההתייחסות לרגשות שלנו ההורים. כאשר הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות זה נעשה מורכב עוד יותר.יש לכך מספר סיבות:

  1. מתבגרים ערים יותר ורגישים יותר בזירה החברתית: ככל שהילדים גדלים, מתפתחת יכולתם לשים לב ולהתייחס לאנשים שסביבם: קבוצת בני גילם והאנשים המבוגרים שבסביבתם. באותו הקשר, הם מודעים יותר ומייחסים חשיבות רבה יותר למעמדם החברתי ולמה "שחושבים עליהם". על כן, מתבגרים, יותר מילדים צעירים, רגישים יותר למה שקורה סביבם וליחס שהם מקבלים ולכן הם גם חווים יותר מקרים של הצפה רגשית.
  1. מתבגרים עלולים לפרש דברים בקיצוניות: למרות שהיכולת החברתית שלהם מתפתחת, הניסיון של המתבגרים בעולם הוא מצומצם. הם מתקשים להעריך נכון את ההשלכות (התוצאות) של אירועים והתרחשויות, לכן, הם עלולים לפרש דברים בצורה מוגזמת. דברים שעבורנו המבוגרים הם פשוטים, או לא מחייבים התייחסות, עלולים להתפרש אצל המתבגרים כ"סוף העולם" ומכאן, לא רק שהם רגישים יותר לסביבה, אלא הם מעצימים את השפעת הסביבה עליהם. אנחנו אומרים להם שהם "עושים מכל זבוב פיל", אלא שמבחינתם, אכן מדובר בפיל.

אימונים מומלצים: אימון בהקשבה / אימון בשיחות מבוכה

  1. מתבגרים רוצים להתמודד לבדם: ככל שהילדים גדלים, כך הם זקוקים ליותר עצמאות. הם רוצים להתמודד עם הדברים לבדם, ולהצליח בכך, כחלק מחוויית הבגרות שלהם. על כן, לעיתים הם דוחים את העזרה של ההורים, למשל כשהם אומרים: "אני כבר לא תינוק!". הניסיון של ההורים לעזור להם עלול להתפרש כפגיעה בעצמאותם ולעורר התנגדות מצדם.

כתוצאה מכך, הורים עלולים לפרש שהמתבגרים לא זקוקים להם, או אפילו להיעלב מהם ולהתרחק.
לצד כל אלה, כולנו זקוקים לאמפתיה ויחס מהזולת. גם אנחנו המבוגרים, וודאי שגם ילדינו המתבגרים. לפיכך, למרות שהם רגישים מדי, מגזימים מדי ומרחיקים אותנו מדי, הם עדיין זקוקים לנו ולכן, להכיל את רגשותיהם ולהגיב תגובות מכילות, הוא עניין מסובך ומאתגר עבור הורים לילדים מתבגרים.

איזון בין ניתוק לבין הזדהות יתר

 ניתן להתמודד עם המורכבות הזו על ידי איזון בין תגובות מרחיקות לבין תגובות של קרבת יתר:

חתולים מתכרבלים
הכלה (flicker, Gloson Teh, CC BY-NC 2.0)
  1. תגובות מרחיקות: התגובות המרחיקות ביותר הן כמובן ביטול, התעלמות, אדישות, חוסר תשומת לב וחוסר נוכחות. אלו מצבים בהם המבוגר כלל אינו רואה את המתבגר במצוקותיו.

תגובה מרחיקה נוספת היא הקטנה, הכחשה או ביטול – הניסיון להוכיח את המתבגר שהחוויה שלו לא באמת משמעותית: "מה הבעיה? תראה שמחר זה יסתדר" או "לא קרה שום דבר" או "אל תגזים". וישנה כמובן האשמה: "בטח שהיא נזפה בך, כי אתה התחלת!" או "זה בגללך!".

התגובות המרחיקות אינן נובעות מכוונות רעות. לפעמים, קשה להורים לראות את ילדיהם במצבים בעייתיים, והם אינם מסוגלים לעמוד בזה. התוצאה הקשה של הרחקה תתבטא בקשר איתם:  המתבגרים לומדים שההורים שלהם אינם יכולים לשמש להם לעזרה. הם עלולים להתאכזב מהתגובה של ההורים, להרגיש שלא מבינים אותם. בפעם הבאה, כנראה שיחפשו עזרה אצל מישהו אחר.

  1. תגובות של הזדהות יתר: הזדהות יתר היא מצב בו ההורה מרגיש בעצמו את מה שחווה המתבגר. אם המתבגר נעלב או עצוב, גם ההורה עצמו נעלב ועצוב. כלומר, ההורה לא רק מזהה את העלבון והעצב של הילד, אלא ממש חש כאילו הוא היה שם במצב המעליב והמעציב. כתוצאה מכך, ההורה שם את עצמו במרכז ומגיב ב"קורבנות". למשל: "אני לא ישנה בלילות בגללך!" "איך אתה עושה לי את זה?".

ביטוי נוסף של הזדהות יתר הנו הצעת פתרונות. ההורים מכניסים את עצמם למקומם של המתבגרים ואומרים להם מה נכון לעשות: "היית צריכה לומר לה שאת לא מסכימה", או ביותר ברור: "עזבי, מחר אני אדבר עם המורה".

בתגובות של הזדהות יתר, ההורה מבלבל (או מטשטש) בין המקום שלו לבין המקום של המתבגר. תגובות כאלה פוגעות בעצמאות של המתבגרים, בלמידה שלהם ובמידת ההערכה העצמית שלהם, שהם אכן מסוגלים להתמודד.

התגובה המאוזנת היא ההכלה

מה שהמתבגר צריך זה נוכחות והתייחסות. להרגיש שלא מבטלים אותו, לא על ידי הרחקה ולא על ידי הזדהות יתר. המתבגר רוצה מקום בטוח וחופשי, שבו מותר להביע רגשות תוך ידיעה  שהצד השני (ההורים) יקבלו אותו ולא ייבהלו. על כן, תפקיד ההורה הוא לשאת את המצב של המתבגר. להיות קשוב למה שהמתבגר מביא איתו ולמה שהוא מספר. מתוך הדברים של המתבגר, נוכל להבין אם הוא זקוק לעזרה נוספת מלבד אוזן קשבת.

בשורה התחתונה: המתבגר צריך ללמוד שיש מישהו בעולם שיכול לעזור לו לשאת את רגשותיו. מישהו שמכיר בעצמאותו ומכבד את נקודת המבט שלו (של המתבגר), לא מבטל אותו ולא מחליף אותו. רק מישהו שנמצא לידו, ושניתן לסמוך עליו.

(2392) 0

השיתוף שלך יכול לשנות להורה אחר את היום

שתפו אותנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


כך החלטתי לחנך את ילדיי בבית

ביום שחזרתי מחופשת הלידה לעבודה הבנתי שבעולם שלי לא יכול להתקיים מצב שבו אני יולדת את ילדיי, שמה אותם באיזשהו מקום, שמישהו אחר ישמור עליהם. כך עברנו אל חינוך ביתי

0 (2273)

מכתב אל מורתי - אנא תראי אותי

מכתב קצר אל מורתי, לרגל פתיחת שנת הלימודים, שאין בו בקשת רחמים וגם לא בקשה לוויתורים ולהקלות. רק בקשה קטנה מורתי, שתראי אותי

0 (1614)

ענישה גופנית וסמכות חינוכית – חלק שני

כיצד על המדינה (ועלינו) להתייחס לקבוצות תרבותיות בישראל שענישה גופנית היא חלק מתרבותם הקבוצתית? דעתי שאין בין ענישה גופנית לבין סמכות חינוכית ולא כלום

0 (1879)