במעבר מילדות לגיל ההתבגרות, גדל משך הזמן שבו ההורים והילדים אינם נמצאים יחד. המתבגרים נמצאים מחוץ לבית או שהם עסוקים בענייניהם יותר ויותר שעות. זהו תהליך טבעי של היפרדות ומעבר מתלות לעצמאות. מכאן, מידע אודות ילדינו, שפעם שאבנו מתוך השהות היומיומית המשותפת, אנחנו יכולים לקבל כעת מערוץ השיחה, הדיבור וההקשבה.

פוסט זה מלווה את האימון בהקשבה. אולי תמצאו עניין באימון בשיחה עם ילדים צעירים, וכן באימון העוסק בשיחות עם ילדים מתבגרים: שיחת עימות ושיחה בנושא המעורר בושה.

הקשבה היא נוכחות

הקשבה היא בראש ובראשונה נוכחות: להיות מרוכזים במפגש עם הילדים וערים למה שהם מספרים – להיות שם לא רק בגופנו, אלא גם במחשבות ובתשומת הלב שלנו. הנוכחות הזאת מחייבת פניות – לא לאפשר לדברים שמחוץ לשיחה ולמפגש להפריע לנו.
הנוכחות מחייבת גם סבלנות – להקשיב בנחת ובמתינות, לא למהר להשיב, לתקן, להסביר את מה שנראה לנו שהילד המתבגר לא מבין.
ולבסוף, הקשבה אינה נעשית רק באוזניים ובפרשנות של המילים הנאמרות. מחקרים מראים שמירב המידע בשיחה עובר דרך שפת הגוף של הדובר וגם באמצעות האינטונציה, כלומר – הטון והניגון של המלים הנאמרות.

שלושה כלים לחיזוק ההקשבה: 

ישנן מספר דרכים לחזק את יכולת ההקשבה. הן מסייעות לנו להקשיב טוב יותר, ובמיוחד – מסמנות לבן השיח שאנחנו מקשיבים לו.

1. לנסח מחדש: במהלך השיחה יכול ההורה לחזור במילים שלו על דברים שאמר המתבגר. למשל:

מתבגר: "ואז היא הסתכלה כאילו אליי ושאלה מי רוצה לומר משהו …"
הורה: "אז מה שקרה זה, שהמנהלת פנתה אליך…"
מתבגר: "לא בדיוק …"

החזרה מסייעת להורה לעבד את מה שהוא שמע, בזכות הצורך לומר זאת במילים אחרות. בנוסף, זה מאותת למתגבר שמקשיבים לו ומייחסים חשיבות למה שהוא אמר. כמו כן, היא מאפשרת לדייק את הדברים ולוודא שאכן ההורה הבין את מה שהמתבגר רצה לומר.

2. לחזור כשאלה: טכניקה דומה לקודמת ואולי אפילו פשוטה יותר: ההורה חוזר על המשפט האחרון שנאמר, בצורה של שאלה, ובכך מזמין את המתבגר להוסיף עוד מידע. למשל:

מתבגר: "ישבנו בגן, כמה חבר'ה, ואת יודעת…צחקנו…"
הורה: "צחקנו?"
מתבגר: "כן, נזכרנו בקטעים שהיו בבוקר בשיעור מעבדה…"

3. לשאול שאלות פתוחות: כאשר השיחה מקרטעת והמתבגר מסתפק בתשובות קצרות ולקוניות, ניתן לסמן לו שאנחנו נכונים להקשיב ולדעת יותר, על ידי הצגת שאלות פתוחות. שאלות פתוחות הן כאלה שלא ניתן לענות עליהן ב"כן" או "לא" – כאלה שזמינות יותר מידע. למשל:

"על מה צחקתם?"
"תן לי דוגמה"
"לְמַה אתה מתכוון?"
"אתה יכול לסביר לי לַמָה?"
"איך זה התחיל?"

אימונים מומלצים: אימון בשיחה ומבוכה / אימון בשיחות עימות

שלושה דברים שמפריעים להקשבה

 1. הצורך לדבר: אנחנו נוטים להניח שאם "אמרנו להם", אז הם שמעו, הבינו ויתחילו ליישם, החל מעכשיו. זה כמובן לא נכון, שהרי כולנו מכירים את משפט ההמשך: "כמה פעמים צריך להגיד לך?". כנראה שלמידה לא מתהווה לנוכח מספר הפעמים שנאמר את מה שיש לנו לומר, אלא דווקא לפי רמת העיבוד וההפנמה, ואת זה ניתן להשיג על ידי דיאלוג (שיחה) ולא באמצעות הרצאה חד צדדית מצד ההורים. כדי לעודד שיחה צריך פחות לדבר, ויותר להקשיב.

2. האינסטינקט הביקורתי: בהמשך לצורך העז שלנו לדבר, פעמים רבות מתעורר בנו הצורך להשמיע דברי ביקורת. אנחנו אומרים דברים כגון: "זה לא היה בדיוק ככה", "אולי תגיע כבר לפואנטה?", "אז תן לי להסביר לך", "אתה רואה שאתה לא מקשיב?" וכן הלאה. כל אלה מפריעים לנו להקשיב, ועלולים גם לדכא את המתבגרים מלדבר.

3. הסחת דעת: הפרעות חיצוניות מפריעות גם הן להקשבה. הטלפונים הניידים למשל, או כל פעולה אחרת שאנחנו מנסים לעשות במקביל לשיחה. אמנם אנחנו בטוחים שאנחנו "מולטי-טאסקינג" – מסוגלים לבצע כמה פעולות במקביל – אבל זה לא בדיוק נכון, כי אנחנו אף פעם לא יודעים את מה שלא קלטנו מתוך חוסר תשומת לב. לכן, כדאי לנהל את השיחה במקום שקט ללא הפרעות מסביב.

זה נכון במיוחד בשיחות אינטימיות, ובשיחות עימות.

לסיכום:

הקשב לילדים מתבגרים הוא חשוב, משום שדרכו ההורים מקבלים מידע כיצד הם מרגישים, ומה שעובר עליהם. לעיתים, די אם נהיה קשובים ונשים לב למצב הרוח שלהם, גם אם לא מתפתחות שיחות ארוכות ומעמיקות.

לקריאה נוספת: אומנות ההקשבה מאת ד"ר עודד בן מנחם, בהוצאת אבני ראשה.