פעמים רבות אני נתקלת בקונפליקט, בעיקר אצל אימהות, שמתבטא כך: "איך אני מפנה מקום (פנימי וחיצוני) ל-להיות אמא, ובמקביל, מממשת את מה שחשוב לי ומעניין אותי, ושומרת על החופש שלי?"

ממה שאני רואה בפועל, אני לא חושבת שיש פתרון לקונפליקט הזה. הילדים נולדים, המחויבות אליהם ברורה מעצם היותם נזקקים לנו וחסרי אונים . אנו, בו זמנית גם רוצות (ורוצים) לחוות, לנסוע, ללמוד, לממש, ליצור. זה קשה, הגם וגם הזה. בתוך הקונפליקט הזה, בתוך הקושי הזה, נשמעים קולות ואמירות כגון "הילדים מקלקלים את הזוגיות"; "אם היינו יודעים שזה כך, אולי לא היינו מולידים"; "לא תיארתי לעצמי שאהיה כל כך מוגבלת". כמו גם קולו של מי שטרם נהיה הורה, שאומר שאינו רוצה בכך כלל, לאור הקושי הזה.
לא פשוט.

תקופת "התודעה"

מנקודת המבט של מדע הרוח, כלומר האנתרופוסופיה, זהו מצב אובייקטיבי של התקופה בה אנו חיים, בעיקר בעשרות השנים האחרונות, ובהדרגה יותר ויותר. תקופה שרודולף שטיינר מכנה כזמן "נפש התודעה". כלומר, מרחב מודעות שבו האפשרויות לחופש, לביטויים עצמיים ועצמאיים שונים מתוך בחירה אישית ומתוך שאלות שאדם שואל את עצמו מבפנים (בעבודה, בלימודים, ביצירה, בחוגים, בנסיעות בעולם וכו') – הוא חזק משהיה אי פעם!!!

חישבו קצת לאחור, לדור הקודם או לזה שלפניו, ויש סיכוי טוב להיווכח שרק מעטים שאלו שאלות כאלו בשעתו. התודעה הקודמת מכונה במדע הרוח "תקופת הנפש השכלית", שמסמלת מצב תודעה שבו האדם פחות יכול היה – תודעתית – לשאול את עצמו את השאלות האלו, לא כל שכן לבצע. הנחיות הדרך הגיעו יותר מן החוץ, בדרך כלל שלא במודע. למשל, מי שאביו היה רופא, פנה ללמוד רפואה בעצמו, ולאו דווקא כי זה מה שהתאים לו מרצונו-שלו, וכך הלאה.
וזה פוגש אותנו גם בהורות, כמובן.

ובכל זאת? איך מתמודדים עם הקונפליקט הזה?

ראשית, המודעות לקונפליקט הזה, וההבנה שהוא כאמור אובייקטיבי – כלומר, לא רק אישי בלבד לאדם זה או אחר, אלא נתון קיים, אצל מי יותר ואצל מי פחות – היא כבר שלב משמעותי בהקלה ובפיתוח וחיזוק ההתמודדות עמו. זוהי מודעות חשובה להבין שזהו המצב, שזוהי רוח הזמן הנוכחי בשלב ההתפתחות שהאנושות נמצאת בו; ומתוך עמדה כזו – ולא מתוך עמדה שיפוטית וביקורתית – למצוא דרכי התמודדות יצירתיות, בחוץ ובפנים.
שנית, כשזה מגיע ליצירתיות הזו, להכיר בתוכנו את הכוחות הפנימיים שיעזרו לנו כהורים להתמודד: כוח הבחירה שהביא את הילדים לעולם דרכי, כוח המסירות לאחר התלוי בי, כוח החיבור העמוק בין הורה לילד הקיים משחר ימי האנושות; כוח הידיעה העצמית שלי כמבוגר, מאין אני בא ולאן פניי, מה הערכים שלי ומי אני; כוח הלמידה של ידע האדם והילד והתפתחותו – לצאת וללמוד מהי החוקיות הפועלת בכל גיל, מה מבקש הילד בכל גיל, מה קורה ביני לבינו; ובתוך כל אלו שזור כוח האהבה, כוח הפועל עצמאית בעולם, ויכול למצוא משכן אצל כל אחד אשר מאפשר לו.

התנאי להכרת הכוחות הפנימיים הללו הוא רצון להכירם, סקרנות, שאלות, קבלת ידע והכוונות אם צריך, והתעניינות לשמה. התמודדות עם הקונפליקט אין משמעה למצוא, כאמור, איזשהו פתרון אוטופי או אידאלי שהופך את הכל לורוד או קל יותר או "מתכון" שהוא "נכון" באופן מוחלט; מדובר על תנועה מתמדת בדרך. הרצון לממש ולהגשים את החופש האישי גם כשאנו הורים הוא מהותי, חיוני ובעל ערך, ואפשרי יותר מתמיד; ובו זמנית גם נשיאתם של הילדים את עיניהם אלינו כמדריכים וכמורי דרך – אין תחליף לה.

הורה מודע כדוגמה לילדים

הילדים באו אלינו להיות ילדינו ולקבל אותנו כהוריהם, על כל המשתמע מכך, גם אם מלכתחילה לא ממש הבנו מה משמעות הדבר בלהיות הורה. הבאת ילדים לעולם וגידולם כבר איננה מובן מאליו, או "משהו" שפשוט "קורה" מעצם הטבע של העמדת דור ועוד דור, כפי שהיה בעבר, בלי שאילת שאלות בהקשר זה; זהו אתגר התפתחותי עמוק, מרתק ובעל משמעות הן להורה והן לילד.
ילד שרואה את הורהו מממש את עצמו, מחפש את האמת שלו ואת דרכו הפנימית ואת דרך הגשמת הערכים החשובים לו בחייו מתוך בחירה ומחשבה מתוך האני הער והפעיל שלו, ובו זמנית מקיים הורות מודעת – רואה הורה שיהווה לו מודל נפלא להמשך החיים שלו, כשהוא עצמו יגדל ויתבגר ויהא לאדם עצמאי. זוהי מתנה נפלאה שיכול ההורה לתת לילדו, הגם שהדרך כרוכה במאמץ מתמיד ליצירת איזונים.
כך אנו רותמים את הקונפליקט להיות מניע מועיל ומשמעותי ופעיל בשירות החיבור העמוק לילדינו.