"אמא אני רוצה כלב" – זה משפט שכמעט כל הורה שומע מילדיו. זה טבעי בהחלט, וכמובן שמאד רצוי וחשוב להתפתחות הילדה או הילד. אנחנו יודעים למשל, שכלבים מסייעים לילדים לתרגל מיומנויות חברתיות כגון יחס כלפי מישהו אחר וזיהוי והתייחסות לרגשות של הזולת. כלבים מניעים ילדים, ובכך מסייעים בהתפתחות המוטורית. יש אפילו הוכחות לכך שכלבים משפרים את המערכת החיסונית של הילדים. ראו על כך בהרחבה כאן.
בית מלא חיות
גם אני שמעתי: "אמא, אני רוצה כלב"! מפי ילדיי הרבה מאד פעמים. לעולם לא התנגדתי להכניס כלב הביתה, ויותר מזה, בבית הוריי תמיד, במשך כל השנים, היו חיות בית, גם כלב וגם חתול. אך טבעי שלשני הורים שעובדים בספארי, יהיה כלב מחמד בבית. אבל אצלנו המצב היה שונה מכל משפחה "רגילה"… אצלנו העבודה באה הביתה …
זאת אומרת, שכל גור או גוזל שטיפלתי בו במסגרת עבודתי בספארי, הבאתי הביתה להמשך טיפול והשגחה 24/7. הילדים גם הם היו שותפים בטיפול בכל גור או גוזל. הבית שלנו שקק חיים ימים שלמים ולילות גם כן, בזמן שהיו אצלנו עופרים קטנים, צפירי יעלים, גורי ארנבות בר, גורי קיפודים, גורי קופים, גורי אריות, גורי נמרים, גורי קנגרו, גורי דרבנים, גור אלפקה ועז גמדית קטנה.
היינו כולנו עסוקים מאד מסביב לשעון בטיפול אינטנסיבי בגורים ובגוזלים שנים רבות, ולכן אודה על האמת, לא יכולתי להתפנות להחזקת כלב ולהתמסרות לו עם כל הצרכים שלו, לצערם הרב של שלושת ילדיי. ואז, יום אחד נכנסה לחיינו כלבה. היא הייתה צעירה ויתומה שנזנחה כנראה על ידי בעליה. קראנו לה ג'ינג'ר וכבר כתבתי עליה כאן.
כלבה עם טראומה
האימוץ של הכלבה החדשה שנקראה ג'ינג'ר לא היה קל. בגלל שהיא סבלה מטראומה ומחוסר אמון באנשים, היינו צריכים להיות מאד סבלניים איתה, ולבנות לה סדר יום קבוע והרגלים קבועים בכל יום. מסלול הטיול בחוץ היה צריך להיות קבוע, שעות ההאכלה וסוג המזון גם הם היו צריכים להיות קבועים וכמעט ללא שינוי. הילדים היו צריכים ללמוד להתנהג עם ג'ינג'ר בדיוק לפי הנחיות אלה והם עשו זאת בלי בעיות מיוחדות.
לכלבה החדשה היה קשה לבנות אמון בבני אדם, אבל עם חיות הבר שטופלו בבית לא הייתה לה שום בעיה. היא התנהגה אליהם בכבוד ובעדינות רבה. ג'ינג'ר למדה להיזהר מהקוצים של הקיפודים והדרבנים ולהתרחק כשהגדי הקטן רצה לקפוץ ולהתאמן בנגיחות מולה. העז הגמדית רצה אחריה בבית בניסיונות נואשים לינוק ממנה. לאחר שהבינה שלא יעלה הדבר בידה הייתה העז נשכבת ומתכרבלת בחיקה של ג'ינג'ר. מהקופים הקטנים לעומת זאת היא קצת פחדה, לא ברור לנו למה ומדוע, אולי כי הם מזכירים לה אנשים ומאנשים היא פחדה.
לרוב, ג'ינג'ר קיבלה ללא מורא בנות ונשים, אבל מגברים היא שמרה מרחק. את בני הבית עופר, אני, מאיה, עמית, שחר והסבתות ימימה ורותי היא מאד אוהבת. היא שומרת עלינו ונאמנה לנו ללא גבולות.
היום, החברה הכי טובה של ג'ינג'ר היא טופי חתולת הבית שלנו. שתיהן משחקות בבית ובפארק בחוץ בתופסת ובמחבואים. הן אוכלות מאותה צלחת ושותות מים מאותו כלי. לא באותו זמן אלא בתורות. טופי אוכלת השכם בבוקר וג'ינג'ר אחר כך. בערב, שוב, טופי ראשונה ואחר כך ג'ינג'ר, מתוך בחירה. ג'ינג'ר הייתה ועדיין היא בעלת הבית.
0
