התחלה חדשה. זה קרה לי כשהגעתי לגיל ארבעים.

המחויבות שלי כאמא
מהיום שבו אני והאביר שלי הקמנו משפחה, כמעט כל דבר שעשיתי לקחתי בחשבון את המחויבות שלי כאמא לילדים ככלל, וכאמא לילד עם צרכים מיוחדים בפרט.
לדאוג – שיהיו שמחים. בריאים. מלאים בחוויות מעצימות, מרתקות, מעניינות, מקדמות. שאהיה נגישה להם בכל רגע, לכל דבר.
להיות מעורבת בחייהם.
לכבס, לבשל, לקחת, להחזיר, לכבס, לפנק, לנחם, להקשיב, להורות, לעזור, לתמוך, להתרגש איתם, להעצים אותם, לקדם אותם…

לגדל ילד עם צרכים מיוחדים זה משהו ששאב ממני הרבה זמן, הרבה אנרגיות והמון כוחות. השנים עוברות, שנה אחר שנה, הילד גדל והפערים בינו לבין בני גילו נראים יותר ויותר. במובן מסוים הוא נשאר ילד.
כל השנים עשיתי כל מה שיכולתי על מנת לאפשר לבת שלי לגדול לא בצילו של אחיה. שזה לא יבוא על חשבונה. שהיא לרגע לא תרגיש שקופה.
לא פשוט, תאמינו לי.

.
אמא גאה שקצת שכחה את עצמה
הם גדלו ואני התבגרתי ופתאום בגיל ארבעים זה קרה, בטבעיות.
הסתכלתי על עצמי, אמא גאה שקצת שכחה את עצמה, מה שלומה? איך היא מרגישה? ומה בעצם היא רוצה? לעצמה.
שם, בגיל ארבעים זה התחיל.

כל יום הוא התחלה חדשה
יצאתי ללימודים, נקרעתי בחדווה ארבע שנים ואפילו הוצאתי אחלה ציונים.
התחלתי לעבוד בעבודה מדויקת עבורי. לא כזו שנקלעתי אליה באוטומט של החיים. אלא כי בחרתי בה מכל העבודות.
על הדרך תמיד למדתי עוד משהו. עוד קצת לנשמה.
לקחתי ועדיין לוקחת חלק בעשייה מרתקת, מעניינת ופורה במנהיגות הורים לילדים עם צרכים מיוחדים.
הבנתי כמה זה נכון לשמר ולאסוף חברויות מדויקות, אמיתיות, מעצימות ומהנות ולשחרר באהבה כאלה שאין בהן.
הבנתי שאפשר ויותר נכון להמשיך ולהיות אמא ואשת איש מספיק טובה, כשאני דואגת שלי יהיה גם מספיק טוב. זה בעצם מה שהביא אותי להיות הכי מוכנה מאי פעם לדובדבן שבקצפת, להביא לעולם את הילד השלישי שלי, ממקום של בשלות, הבנה וזרימה (ולא, הוא לא גדל לבד. הוא גדל יחד עם כל המשפחה).
מגיל ארבעים כל יום עבורי הוא התחלה חדשה.