חשוב שהילדים ירגישו שאנחנו רואים את כל כולם, גם את החלקים הפחות יפים שלהם, ומקבלים אותם כפי שהם.

דיסוננס בין ילד טוב למעשה "לא יפה"

אם נראה את הילדים רק כשהם מתוקים, חמודים ומוצלחים, סביר שיכנס בהם החשש שאנחנו אוהבים אותם רק כאשר הם כאלה. הרבה פעמים זה קורה בגן, או בבית הספר. הילדים, בהיותם נתונים למערכת לחצים של למידה, אינטראקציות חברתיות, מאבק על סטטוס ועוד ועוד… אז משהו "פחות נחמד" יוצא מהם, אולי גסות, אולי מיני-התעללות, אולי מיני-בריונות (בחיי, גם ילדים "טובים"' מתנהגים ככה לפעמים).

ואז הם חוזרים הביתה, ובליבם, כך אני מאמינה, נוצר מין קיר הפרדה כזה, מין מגננה תפיסתית שלהם את עצמם. הם לא ירצו, וגם לא יוכלו לספר לאמא או אבא על מה שקרה, ומה שהם אולי עשו ומרגישים אי שקט לגביו (ואולי זה דווקא לגמרי בסדר – האופן שבו הם נהגו, ורק הם בדמיון שלהם חווים מצוקה לגבי העניין?).

הם לא יכולים בדרך כלל לפשר בין דמות הילד הנפלא שאמם מחזיקה עבורם ובין, נניח, השימוש השלילי שעשו בכוחם. אז נוצר דיסוננס פנימי, שמעמיס על הילד ונוטל ממנו כוחות. עומס כזה שמצר את אפשרויות הבחירה וההתנהגות של הילד לפעם הבאה שיתקל באותו קונפליקט.

תסתכלו עליהם בפעם הבאה כשאתם מקבלות ומקבלים אותם מהגן\בי"ס – אולי משהו כזה עבר עליהם? תנסו פעם לחשוב על החוויות שלהם בהקשר הזה, של משהו שעשו, שהם מרגישים לא נוח לגביו ועל הקושי לתקשר את זה….

לכן, מאד חשוב שנראה אותם לפעמים כשהם מתנהגים "לא יפה"!

• חשוב שנמצא לידם כדי לשקף את ההתנהלות המקובלת, לתווך ולהזכיר את הגבולות המקובלים.

• חשוב שבאמת נוכל לראות את הסיטואציות, האתגרים, הקשיים, את הבחירות ואת דרכי ההתמודדות שלהם – גם כדי שנכיר ונדע, וגם כדי שנוכל להיות מעורבות. וכמובן, כך גם נוכל להאציל מניסיוננו, מערכינו ומתפיסות העולם שלנו על הילדים שלנו. אין חשוב מכך. זהו חינוך. בשביל זה אנחנו שם.

• סיטואציות שכאלה הן הזדמנויות פז עבורנו לארגן אותם חזרה לתוך גבולותיהם, להכיל אותם ולהוות עבורם מרכז בזמנים שמביאים אותם אל הקצה שלהם. הלוואי שנמצא בליבנו חמלה אליהם. זה אולי לא הקצה עבורנו (ואולי כן?) אבל בהחלט הקצה עבורם.

• חשוב גם, שהם יראו שאנחנו לא מתפרקות כשהם ככה. שזה לא סוף העולם, שאנחנו, ההורים, עומדים כצוק איתן לצידם. שהתנהגות פסולה שלהם לא מטלטלת את עולמם-עולמינו וגבולותיו.

• אני בטוחה שילד שמרוויח מהתנהגות שלילית חרד מה היה קורה אילו הוריו היו רואים אותו. החשש הזה מרחיק ועלול גם לחזק את ההתנהגויות השליליות כשלעצמן. אז כשאנחנו רואים אותם כך, בדמיונם- לא יכול להיווצר מצב בו ההערכה של העניין מתעצמת למשהו שטני (ילדים יאמרו על עצמם לפעמים "אני רע" או "אני מפלצת", תפיסה שנוצרת באין נוכחות הורית מנרמלת).

• הכי חשוב, שהם יחושו (בצורה העמוקה ביותר) שאנחנו עדיין אוהבים אותם תמיד – גם כשהם חוטפים צעצוע, או מעליבים ילד אחר, או מנצלים את כוחם או חולשותיהם. אנחנו רואות אותם ואת ההתנהגות, חושבות ומרגישות דברים לגבי זה, אבל עדיין אוהבות, קרובות, מכילות ולא יוצרות ניתוק.

אני רוצה לסכם ולומר, שגם התנהגות המובילה לנחת הורית וגם התנהגות לא רצויה – שתיהן רצוי שתהיינה מוכלות, מנוחמות ונתמכות במרחב המשפחתי המוגן והמפתח.
באהבה, לילך