אנחנו גדלים בבית, ביחד. שני הורים, שלושה ילדים קטנים באופן יחסי (7,9,11) ועוד שניים גדולים יותר (שלי מנישואי הראשונים) – אחת בכיתה י״א ב"מערכת" ואחד חייל. חינוך ביתי קוראים לזה.

מה זה בדיוק?

ה"זה" הזה שונה מבית לבית, ואוכל לספר רק על שלנו.

אנחנו גדלים עם הילדים, מקשיבים וקשובים (או לפחות מנסים), מתאימים ומנווטים בהתאם למה שנובע מתוכנו, וגם מהילדים. "זה" משתנה משנה לשנה.

חשוב מה וחשוב איך

איך זה התחיל?

הייתי אמא צעירה. ילדתי את בתי השנייה בשנת 1999. משהו בלידה הזו טלטל אותי – הבנתי פתאום לעומק, בצורה פנים-תאית, שהריון ולידה הם חשובים, שהורות וראשיתה חשובות. שחשוב מה, וחשוב איך.

ביום שחזרתי מחופשת הלידה לעבודה (בהיי-טק) הבנתי שיותר אני לעולם לא אעשה את זה – שבעולם שלי לא יכול להתקיים מצב שבו אני יולדת את ילדיי, שמה אותם באיזשהו מקום, שמישהו אחר ישמור עליהם בזמן שאני הולכת למקום שני. ידיעה מאד אישית, עבורי ועבור משפחתי.

עוד לא היה אינטרנט ורשתות חברתיות, עוד לא היה גוגל לחפש ולגשש אחר נטיות הלב, עוד לא שמעתי על המושג "חינוךביתי", עוד לא פגשתי אף אחת שחושבת או מעזה לדבר את מה שהתחיל לנבוט בי. אבל ידעתי.

ידעתי שאת הילדים הבאים שלי אגדל ב"עבודת ידי". אעדיף לגור באוהל ולאכול לחם ומים מאשר להיפרד מהם ולאפשר לי חיים "כמו של כולם" עם דירה, יציאות לבתי קפה, צימר פעם בשנה וגם חופשונת בחו״ל. עבורי זה לא היה נכון.

חלפו כמה שנים, פצחתי בלימודי דולות, עברתי אירועי חיים משמעותיים, ליוויתי את אמי אל מותה והתגרשתי מאב שני ילדי. בזוגיות הבאה (והנוכחית) כבר לא הייתה במרחב שלי אפשרות אחרת מאשר ללדת, לגדל ולגדול יחד.

לא תרופת קסם

אין אני טוענת או חשה שחינוך ביתי הוא תרופת קסם ופתרון לכל בעיות ואתגרי החינוך, ההורות והמשפחה. אין אני טוענת שחינוך ביתי הוא נעדר בעיות וחולשות – אבל במרחב שלי, שבו הוא קיים, ולמרות שאני כן בודקת ותוהה ומתבוננת, במרחב שלי שבו חינוך ביתי הוא ההוויה והמצע – אנו משתדלים לצמוח ולהתפתח יום-יום, שעה-שעה.

בפוסט הבא אכתוב על החולשות של חינוך ביתי, כי חשוב גם להכיר בזה.