מאת: רונית וייץ

מזל שהבאתי ילדים לעולם על מנת לשבת ולראות איתם סרטים גאוניים כמו "הקול בראש" וכדי להיזכר בתורות "הפשוטות" של החיים. מי שלא ראה את הסרט – עיזבו הכל, קחו פופקורן, שמיכה מחממת (אפשר גם ילד או שניים אתכם) ותתחילו לצפות. זה מתחיל כאשר שמחה (בראש של ריילי) אומרת: "עצב תפסיקי! את הורסת הכול!".

אסור לאמא לכאוב ? – על המגרש …

היינו במשחק גמר, סוף עונה, הקבוצה שלי על המגרש מול קבוצה יריבה מהיישוב, יציע מלא באוהדים שלנו – הילדים והבעלים, שבת שמשית אז על הדרך גם השכנים והחברים קפצו למשחק העונה המותח.

באמצע המערכה השנייה (בראשונה הפסדנו) שחקנית "הליברו" שלנו חשה ברע ומסמנת שהיא רוצה לצאת מהמגרש. פותחת סוגריים להסבר – ליברו היא התופסת הטובה ביותר בקבוצה ואותה מעמידים בקו ההגנה האחורי באמצע. אני נכנסת במקומה, לא מצליחה להסדיר נשימה, רחוקה מלהיות מפוקסת ניצחון, עסוקה בניסיון להפסיק את הרעידות בגוף…. יוצאת מכת פתיחה מהצד של הקבוצה היריבה, לא מכה קשה או חזקה במיוחד, אבל הכדור נופל לי. מאוכזבת כל כך, הרי נכנסתי לנעליים גדולות מדיי, מסתכלת על המאמן ומשפילה מבט.

.
יוצאת מכה נוספת ושוב לא מצליחה לתפוס, השחקנית לצידי מנסה להשתלט לי על העמדה, וגם זו שמולי מחליטה ללכת עוד אחורה, כולן כדי לתפוס את הכדור הבא. התזוזתיות על המגרש גורמת לי להרגיש רע עוד יותר והמחשבות רצות…: "לא סומכים עליי, בגללי נפסיד, אני הורסת הכל, כולם מסתכלים…". בכדור השלישי שנפל זה כבר לא הקול שבראש אלא המציאות – אני מקבלת נזיפה מפורשת מאחת השחקניות והמאמן מחזיר במקומי למגרש את שחקנית "הליברו" אשר שתתה והתאוששה בינתיים.

אני יושבת על הספסל מפחדת להרים את הראש, האם כולם ראו את מה שהרגשתי? ראו שאני מפחדת? ראו שהקבוצה כעסה עליי? ראו את הבושה? את הפדיחות שלי? ראו את הרעידות בגוף? עכשיו הם יודעים שאני מתה לבכות? איך יוצאים מכאן עם ראש מורם? המאמן (הגאון) לוקח פסק זמן. אני מחויבת לקום מהספסל ולעמוד עם כל הקבוצה שלי במעגל ליד המאמן לשמוע את דבריו, אבל לא מסוגלת לעמוד, השחקנית שגערה בי יוצאת מהמגרש עם דמעות ובאה להתנצל… הדמעות פורצות גם ממני ואני מעיפה אותן מעליי, מזיזה את כל השחקניות ממני ו"מתקנת" את המצב, עליכן להקשיב למאמן ולהביא נצחון – זה הכי חשוב עכשיו, לא אני, אנחנו!!!

הפסדנו…. התבאסתי, לקחתי על עצמי את האשמה – היה לי ברור ששלוש הנקודות האלו הן לא מה שהכריע את המשחק, אבל כשיש לך חלק בהפסד זה מבאס. היא התנצלה ואני בכיתי, והילדים שאלו מה קרה? כל התשובות האוטומטיות שאינן אמת, היו שם: "זה מהלחץ… עייפות… קיבלתי מכה באצבע…", אבל החלטתי שלא. סיפרתי להם מה היה על המגרש, מה הרגשתי ולמה בכיתי, סיפרתי כי נפגעתי מחברה, היא התנצלה והשלמנו ועכשיו אני רק מוציאה הכל, פורקת.

עשו מקום!! – בעבודתי …

אצלי בכיתה מותר לעשות הכל – לצעוק, לצרוח, לדבר, ללכת מכות. כשהסברתי זאת לתלמידים הם פתחו עיניים, החליפו מבטים, הסתכלו על המחנכת במבט שואל, בעיקר חייכו והיו מאושרים… הסברתי להם כי יש מקום להכל אבל במסגרת המותרת!! אם הם כועסים ורוצים ללכת מכות? אין שום בעיה, עליהם לבקש ממני, אארגן מזרונים, נשב כולם במעגל כמו בזירה עם קהל, נלחץ ידיים בתחילת הקרב, נגדיר חוקים איפה מותר להכות ובאיזה אופן, נלחץ ידיים בסיום הקרב ונפרד לשלום. הקרב "הקשה" התרכך כשארגנו יחד את הזירה. שאר ההתארגנות וקביעת הכללים יחד הפכו את "הקרב" למהנה ולשיעור חוויתי בתנועה.

הילדים שלכם הם ילדים של שיח? תנו להם כתף ואוזן לבכות. הם ילדים של תנועה? תנו להם שק אגרוף, צאו איתם להליכה, פנו להם מרחב לרוץ. אולי "שבירת כלים" היא הדבר? מרחב מוגן עם הפריטים המתאימים, יאפשרו זריקת חפצים והשתוללות שתוציא ותשחרר הכל.

אם זה מתאפשר לכם לוגיסטית, וזה רק דורש תרגול – אני ממליצה לעשות מאמץ ולהתאמן למצוא את המקום לאפשר להם. אם נחזור לסרט הקול בראש, שמחה אומרת בסופו: "עצב, עכשיו תורך… אנחנו ביחד ריילי".

מאמאנט – לאפשר!

המאמן שלנו הוא ההורה, הוא יודע איזו שחקנית צריכה ריכוז ושקט ואיזו צריכה שיחת מוטיבציה, מי צריכה להיות דרוכה ומי צריכה הכוונה בכל דקה, ויש כאלה שפשוט צריכות פסק זמן… כמו במשפחה, גם הקבוצה חייבת להיות קשובה, ולאפשר לכל שחקנית לגדול, על מנת שיחד נוכל ליהנות וללמוד את הסביבה שלנו. להיות סבלנית ומפרגנת, ולהוקיע את השיח האלים מהחברה ומהמגרשים.
גם אני מאמאנט. ואת?
מוזמנות להכנס לאתר הבית של מאמאנט ולעקוב אחרינו בדף הפייסבוק שלנו.