האם תעודה רשמית המסמיכה את המורָה ללמד בבית הספר, מספיקה על מנת שתלמידיה יקבלו את סמכותה בכיתה?

נדמה לי שהתשובה לשאלה שלילית, ובדברים הבאים אנסה לשכנע שהסמכות בפועל, בכיתה, תלויה גם בהסכמתם של התלמידים לקבל על עצמם את סמכות המורה.

הצד הפורמלי:

מורה שמסיימת בהצלחה לימודי תואר ראשון במכללה להוראה וקיבלה תעודה המעידה על כך, או מורה שהשלימה בהצלחה לימודי תעודת הוראה באוניברסיטה לאחר שסיימה תואר ראשון, הן בעלות הרשאה להורות בבית-ספר, בהתאם למה שלמדו ובהתאם לגיל התלמידים כפי שהדבר מופיע באותן התעודות.

מפקחים במחוזות השונים של משרד החינוך או ב"בעלות" על בית הספר (כלומר, ברשות מקומית, ברשת "אורט", ברשת "עמל", ברשת "אמית" וכדומה) עשויים לקבל את אותה המורה לעבודה בהתאם לצרכי בית-הספר. המורה תשובץ ללמד בתוך מערכת השעות של בית-הספר וב-1 בספטמבר או בסמוך לכך, תעמוד לראשונה מול תלמידיה בכיתה.

סמכות בפועל:

לכאורה, תעודת ההסמכה שבידיה מעניקה לה את הסמכות הנדרשת על מנת להורות, ללמד ולחנך. אולם תעודה זו היא סמכות "על הנייר" – סמכות פורמלית. היא אינה מבטיחה שהשיעורים בכיתה יוכפפו בכלל לאיזושהי סמכות חינוכית. היא אינה בגדר סמכות בפועל – סמכות חינוכית בפועל היא דבר אחר. היא יחס בין המשתתפים במעשה החינוכי, והיא אינה חפץ או תעודה שמישהו מעניק למורה ובכך מובטחת לה סמכותה בכיתתה. "יחס" בהקשר זה,פירושו קשר חברתי או זיקה חברתית, או מערכת חברתית שנזקקים לכל המשתייכים אליו על מנת שיתקיים. אין בכך כדי לומר שביחס הסמכות החינוכית כולם שווים, והיחס שעליו אני מצביע כאן אינו שוויוני או סימטרי. למורה השותפה ביחס זה מעמד שונה מזה של תלמידיה, ובלשון הדיבור נוכל לומר שהיא "בעלת" הסמכות בכיתה. היותה "בעלת" סמכות מקנה לה יכולת מסוימת ומוגבלת להגדיר לתלמידים דברים שעליהם לעשות (למשל להכין שיעורי בית, או לשבת בצורה מסוימת בכיתה) או דברים שעליהם להימנע מלעשותם (כמו למשל לפטפט במהלך השיעור). על מנת שהיחס יתקיים צריכים התלמידים בכיתת בית הספר, שהם שותפים ביחס זה, לקבל על עצמם את סמכות המורה. אם רובם של התלמידים לא יקבלו את סמכותה, סמכותה לא תתקיים. גם הורי התלמידים צריכים לקבל על עצמם את סמכותה החינוכית של המורה. אם לא יקבלו זאת, סמכותה תתערער. גם על המורה עצמה לדעת שהסמכות היא יחס, והיא נזקקת להסכמתם של הצדדים השותפים ליחס זה – תלמידיה והוריהם – להיותה גורם מרכזי ביחס הסמכות בכיתה.

סמכות תמיד נזקקת להסכמה

זו משמעותו של מושג הסמכות ,לא רק בכיתה אלא בכל הקשריו בחברה:
סמכות ראש מדינה לנהל את ענייני המדינה נובעת מהסכמת העם וחברי הפרלמנט לקבל עליהם את סמכותו. על מנת שיזכה בסמכות לשלוט אין די בהיותו על פי חוק המפקד העליון של הצבא ואין די אף בעובדה שנבחר בעבר בבחירות. גם כאן יחס הסמכות אינו סימטרי וראש המדינה נמצא במעמד אחר מהנתין ביחס הסמכות במדינה.
כך אף סמכות ההורים בבית. סמכות זו, בוודאי ביחס לילד בגיל ההתבגרות, תלויה בהסכמת הילד לקבל על עצמו את סמכות ההורה.

את התשובה לשאלה מדוע יסכים הנתין לקבל על עצמו את סמכותו של ראש המדינה נוכל לחפש בתוך כתבי תחום התוכן הקרוי מדע המדינה. את התשובה לשאלה מדוע יסכים התלמיד לקבל על עצמו את סמכות המורה או מדוע יסכים הילד לקבל על עצמו את סמכות הוריו ננסה למצוא יחד ברשומות הבאות של הבלוגוספירה של הסמכות.