מי צריך לדאוג לכך שהילד ילמד בבית הספר? בידי מי הסמכות לחייב את הילד ללמוד? מי הקובע איזה סוג של חינוך יקבל הילד?

האם הסמכות החינוכית היא בידי המדינה?
המדינה (נניח שאנו מדברים על המקרה הפשוט והקל של מדינה דמוקרטית וליברלית) תשאף שכל הילדים ילמדו: על מנת שיוכלו לפרנס עצמם, שיגדלו ולא יפלו לעול על צוואר המדינה; על מנת שיזכו לכלים אינטלקטואליים שיאפשרו להם לקחת חלק פעיל בתהליך הדמוקרטי, ויבחרו את הראויים להיבחר או שיעמידו עצמם לבחירה; על מנת שיספגו מידה מסוימת של תרבות שאותה חפצה המדינה להקנות לכל בני המדינה; על מנת שיתפתח אצלם הרגש הפטריוטי ויפעלו למען המדינה ותושביה הן בשירותם הצבאי והן בחייהם כאזרחים.

המתנגדים לכך יכולים לטעון למשל שהם אינם מקבלים את האידיאולוגיה הדתית של המדינה ומבקשים להקנות לילדים חינוך דתי או אפיקורסי ברוח אחרת מזו של המדינה; למשל הם יכולים לסבור שהמדינה מבקשת לקדם דרך מערכת החינוך בני מעמדות או חברי קבוצות מסוימים ולהפלות לרעה אחרים ומתנגדים לכך; למשל הם יכולים לטעון שרמת החינוך שמספקת המדינה אינה ראויה; למשל הם יכולים לרצות לקדם אצל הילדים תחומים שאותם המדינה אינה מקדמת די הצורך (ספורט, אמנות, מדע וכדומה); למשל הם יכולים לחשוב שטובת המשפחה היא שהילד יצטרף לעול הפרנסה של המשפחה ולא ילך לבית הספר כמצוות המדינה.

הפילוסוף אפלטון, למרות שרוב פועלו היה באתונה הדמוקרטית, תיאר את המדינה האידיאלית בעיניו דווקא כמדינה טוטליטרית; כזאת שקובעת את מאפייני מערכת החינוך באופן שייטיב עם המדינה וצרכיה ולאו דווקא עם פרט זה או אחר. כלומר, טובת הכלל היא שהייתה העיקר עבורו. בשל גישתו זו תיאר קרל פופר, פילוסוף אוסטרי-אנגלי ממוצא יהודי בן המאה העשרים את אפלטון כאויבה של החברה הפתוחה, כלומר זו הדמוקרטית והליברלית.

.

האם הסמכות החינוכית היא בידי ההורים?
ההורים סבורים שאין מי שטובת הילד עומדת לנגד עיניו יותר מהם, וכן אין מי שמכיר את הילד כמותם. לכן הם רואים זאת כמובן מאליו מוסרי שהסמכות על חינוך הילד מוקנית להם, ולהם בלבד. בנוסף, הילד הוא "שלהם", במובן זה שהם הביאוהו לעולם, ולכן אין לגורם מחוץ למשפחה הגרעינית, לרבות המדינה, זכות להחליט לגבי גורלו החינוכי של הילד: האם ילמד, מה ילמד החל מאיזה גיל וכלה באיזה גיל. מן הצדק היא שההורים יקבעו את החינוך המתאים לילד.

המתנגדים לכך יכולים לטעון טענות שונות: למשל שהאדם הוא יצור חברתי, ולכן לחברה, כלומר למדינה, ישנה זכות מלאה לקבוע את דרכו החינוכית של הילד. מכאן סבר אפלטון שהילדים משתייכים למדינה יותר מאשר להוריהם; למשל שחלק מההורים אינם משכילים או נבונים דיים כדי לקבוע מהי באמת טובתו של הילד; למשל, שישנם מקרים (כמו אלה שבהם ההורים הם גזענים, או בעלי השקפת עולם שוביניסטית אחרת, או פושעים) שבהם ברור (למתנגדים) שהמעשה הראוי הוא שהמדינה תחנך את הילדים; למשל, שאי השוויון במדינה, שמערער את אפשרותה לפעול בלכידות חברתית, ילך ויגדל ככל שההורים יהיו אחראים על חינוך הילדים. כך הורים משכילים ובעלי אמצעים יאפשרו לילדיהם לגדול ולהיות אזרחים משכילים ובעלי אמצעים בעוד שגורלם של ילדים להורים שאינם משכילים ושהם ממעמד אקונומי נמוך, נגזר להתמיד בדרכם של ההורים.

האם מי שצריך לקבוע זו הקבוצה התרבותית שלתוכה נולד הילד?
בדרך זו, אומרים התומכים, ניתן יהיה לשמר קבוצות חברתיות שאינן בין הקבוצות ההגמוניות המובילות את המדינה, וכך הקבוצה ההגמונית לא "תבלע" את קבוצות המיעוט לתוכה. שכן, גם לקבוצות מיעוט ישנה הזכות לחיים ולהמשכיות. כך למשל, יאמרו התומכים, ניתן להגן על האינדיאנים באמריקה ועל תרבותם המיוחדת. כך תוכל חצר חסידית יהודית מסוימת לשמור על אורחות חייה ואמונתה הייחודיים; כך למשל יוכלו יהודים שעלו מאתיופיה להחזיק במסורת האתיופית העתיקה ולהעבירה לבניהם, שאם לא כן ייבלעו האתיופים בתוך תרבות הרוב הישראלית, ותרבותם תישכח ותיעלם. העולם העכשווי הוא עולם "רב-תרבותי" ובתוך עולם כזה מן הראוי לשמור, לבצר ואף לפתח את תרבות המיעוטים.

המתנגדים לרעיון זה יכולים, למשל, להחזיק בדעה שראוי לאחד את כל בני העם ליחידה אחת, מה שנהוג לכנות "כור היתוך", תוך ויתור הדדי על תרבות ייחודית והסכמה על פיתוחה וחיזוקה של תרבות אחת משותפת שהיא חדשה או מתחדשת. זו הייתה כידוע עמדתו של דוד בן גוריון כלפי החינוך הראוי במדינת ישראל הצעירה; המתנגדים גם יכולים, למשל, להחזיק בעמדת "שוק חופשי" שלפיה, אם הקבוצה החברתית מעוניינת לשמר את תרבותה הייחודית עליה למצוא בעצמה את המשאבים הנדרשים לכך, ואין זה עניינה של המדינה ושל משלם המיסים לעשות כן.

ומה עם הילד?
הראיתי, אם כך, שלוש גישות שונות ומתנגשות למקור הסמכות על חינוך הילד: המדינה, ההורים והקבוצה החברתית. ויש כמובן את האפשרות שתוארה בפוסט נפרד: מתן הסמכות החינוכית לילד המתחנך עצמו, כפי שמתקיים בבית הספר סאמרהיל.