אם תצאו מלונדון לכיוון צפון מזרח תגיעו אחרי 140 ק"מ לערך (אם תקפידו על נהיגה בצדו השמאלי של הכביש כמובן) לעיירה בשם לייסטון שבמחוז סאפוק, לא הרחק מחוף הים הצפוני. עיירה זו מארחת מאז שנת 1927 בית ספר יחיד ומיוחד בשם סאמרהיל.

סאמרהיל, שהוקם בידי א. ס. ניל (A. S. Neill), איש חינוך סקוטי, ג'ינג'י ומרדן מטבעו, הוא בית-הספר החופשי, הפתוח או הדמוקרטי הראשון, ועד היום הוא מורה דרך לבתי הספר הדמוקרטיים בעולם כולו.

בבלוג שלי אני מציג תשובות שונות לשאלה בידי מי נתונה הסמכות החינוכית בבית-הספר. לקהילת המחנכים והמתחנכים בסאמרהיל תשובה פשוטה, ברורה וחד משמעית לשאלה זו: בידי הילד! אלה ממשיכים עד היום את הרעיון של ניל, שמקור הסמכות החינוכית יכול להיות רק הילד עצמו, ושעליו לחיות את חייו שלו. "לא את החיים שהוריו המודאגים סבורים שעליו לחיות, וגם לא את החיים שקבע עבורו איזה מחנך, המאמין שהוא יודע טוב יותר מכל אחד אחר".

חינוך, סמכות ודמוקרטיה

סאמרהיל, הוא בית-ספר פנימייתי, וקהילת בית-הספר מונה (2015) כ-100 נפשות מהם כ-75 תלמידים בגילאים 17-5 והשאר אנשי סגל. התלמידים וצוות המחנכים והעובדים חיים במוסד החינוכי במסגרת דמוקרטית, שלמרות הפגמים שמצויים בה היא דרך החיים היחידה אותה מצא ניל כנכונה לבני-אנוש.

ניל דגל בחופש לילדים אולם חופש עבורו אינו הפקרות. בסאמרהיל הילדים החופשיים פעלו על פי חוקים ונשמעו להם, כלומר קיבלו עליהם את סמכותם של החוקים, משום שהיו אלה חוקים שהם עצמם היו שותפים מלאים לקביעתם: "אם משמעותה של אנרכיה היא, פשוטו כמשמעו, חיים נטולי חוק, הרי שסאמרהיל והממשל העצמי הנהוג בו רחוקים מן המושג הזה מרחק רב מאוד. מצד שני, אם משמעותה של אנרכיה היא התנגדות לחוקים הנכפים על ידי סמכות חיצונית, הרי שאני אנרכיסט".

בסאמרהיל מקבלים כולם על עצמם מרצונם החופשי להישמע לחוקי המקום, והמיעוט מקבל על עצמו את הכרעת הרוב. הקהילה רשאית להגביל את החופש של הילדים אולם רק במקרים שבהם ההתנהגות החופשית פוגעת בזכויותיהם של אחרים. כך פועלת בסאמרהיל  "האסיפה הכללית", שהיא גם מעין פרלמנט שבו קול של כל ילד שווה בדיוק לקולו של כל מבוגר, וגם מעין מנגנון שיפוטי שבאמצעותו נפתרים סכסוכים פנימיים ומובאים לדין מי שעברו על חוקי המקום.
פסיכולוגיה ולא פילוסופיה

ניל התנגד לסמכות לא על בסיס פילוסופי כי אם מן הצד הפסיכולוגי – הנזק שנגרם לדעתו לילדים. סמכותיות דיקטטורית מצד המבוגרים מטמיעה בנפש הילד תחושת נחיתות, שלא תרפה ממנו גם בחייו הבוגרים. לכן גם אין בסאמרהיל כפיית משמעת, אין בחינות ואין ציונים. השפעתם הרעה של אלו על הנפש, חשב ניל, מתבטאת בין היתר ביצירת בוגרים ההולכים בתלם, שעושים כל מה שנאמר להם על ידי הרשויות, מבלי לשאול שאלות ומבלי להפעיל את ביקורת השכל הישר.

לדעת ניל, אין לנו, המבוגרים, סמכות לקביעת דרך המוסר המתאימה לילדים, ומכאן הוא התנגד גם לחינוך לערכים. חשוב היה לו הרבה יותר לנסות ולתרום לתלמידים בתחום שהיום היינו קוראים לו אינטליגנציה רגשית. טיפוח ופיתוח הרגשות בבית הספר שלו קדמו לדעתו לכל דבר אחר (גם לכל תוכן לימודי), ואלו יכלו להתפתח כיאות רק בהיעדר מוחלט של סמכותיות האדם המבוגר.

תכנית הלימודים

ניל לא קיבל את סמכותה של תכנית לימודים כלשהי ואף לא את נחיצותה. הוא אף לא הכיר בסמכותה החינוכית של הרשות החינוכית ומפקחיה, דבר שהביא לריב מתמיד בינו לבין מפקחי מערכת החינוך הבריטית. הוא ביטל את הלימוד הרוֹוֵחַ שבו מקדשים את ספרי הלימוד ואת תוכנם, וסבר כי לתלמידים נחוץ באמת ללמוד רק מינימום הכרחי קטן מאד, שגם אותו הוא לא רצה לכפות על מי שאינו מעוניין בו. ניל לא הבין באיזו סמכות מכריחים את התלמידים ללמוד, למשל, לפתור משוואה ריבועית. בנוסף לעקרון שהעלה, שעל פיו אין מכריחים ילד ללמוד דבר שאינו רוצה בו, הוא לא מצא בלימוד זה אף לא פן אחד שיביא תועלת לילד אי פעם בחייו הבוגרים.

אתם מוזמנים לעשות הפסקה בקריאת הרשומה ולחשוב מתי בחייכם הבוגרים עשיתם שימוש כלשהו בפתרון משוואה ריבועית. אתם מוזמנים גם לחשוב האם אתם מכירים באופן אישי אדם כלשהו שעשה שימוש במשוואה זו (או במשפט הסינוסים, או במשפטי חפיפת משולשים או בדוגמאות רבות אחרות מלימודי החובה בבית הספר) במהלך חייו.
סמכות המורים

ניל התנגד לכל חינוך בו יש למורה או למבוגר סמכות כלפי הילד, המבוססת על פחד. הוא הציב את המורים והתלמידים על מישור שוויוני (או כמעט שוויוני – למורים בסאמרהיל היו מספר יתרונות על התלמידים, כמו זכותם לקבוע את שעת השינה שלהם), ואמר כי "פער בין מורים לתלמידים אינו כורח המציאות. זהו פער שנוצר תמיד על-ידי מבוגרים, אף פעם לא-על ידי תלמידים. מורים רוצים להיות אלים קטנים, המוגנים על-ידי מעטה של כבוד. הם חוששים שאם יתנהגו כבני-אנוש, תיעלם הסמכותיות שלהם והכיתות שבהן הם מלמדים יהפכו לבתי-משוגעים. הם מפחדים לבטל את הפחד. תלמידים אין ספור מפחדים מן המורים שלהם. המשמעת היא שיוצרת את הפחד".

כל מטרתו של ניל הייתה להישאר ברקע ולהניח לילדים לנהל את בית הספר שלהם. בית ספר דמוקרטי במלוא מובן המילה. המילה "מורה" נחשבה בעיניו כמילה נרדפת לסמכות ועל כן כמילה שלילית. הוא התנגד בכל תוקף לכל הסמכויות המצויות, חינוכיות ואחרות: לסמכות החינוכית בבית-הספר, שהיא למעשה הטלת סמכות מטעם המדינה, לסמכות החינוכית של החברה והרחוב, לסמכותנות הקיימת בבית ההורים, לסמכות הגבר על האישה ואפילו לסמכות המינית המגבילה את החופש המיני של המתבגר.

אנשים בוגרים צריכים לשאול שאלות

על פי ניסיוני רוב השומעים לראשונה על סאמרהיל מתייחסים למוסד זה ולפן הדמוקרטי שניצב בבסיסו בצורה חיובית (גם אם נתון מעניין הוא שהרוב המכריע דוחה במפגיע בעיקר את רעיון החופש המיני המוצע בו למתבגרים). מי שירצה, יוכל לקרוא עוד על בית הספר המיוחד הזה בספרו של ניל "סאמרהיל: גישה רדיקלית לגידול ילדים", שיצא לאור בהוצאת יבנה בשנת תשל"ג, ושכל הציטוטים ברשומה (=פוסט) זאת לקוחים מתוכו.

מומלץ גם לגלוש לאתר בית הספר ולהתרשם כיצד עדיין פועם בעוז הלב הדמוקרטי בסאמרהיל.
אסיים את הרשומה ברוח דבריו של ניל, שהמליץ לאנשים בוגרים לשאול שאלות ולהפעיל תמיד את ביקורת השכל הישר, ואשאל כמה שאלות אפיקורסיות המכוונות לעבר סאמרהיל, מבלי לנסות להשיב עליהן: האם מודל סאמרהיל יכול להיות מודל של ממש במציאות הריאלית בישראל? האם מודל כזה יכול להתאים לכלל התלמידים? האם בסאמרהיל יכולים לצמוח גם מדענים דגולים, מהנדסי בניין או רופאי משפחה?

הרשומה הבאה בבלוגוספירה של הסמכות תקפוץ קפיצה גדולה מבית הספר החופשי אל גישה חינוכית נגדית, ותניח על שולחן הניתוחים את סוגיית הענישה הפיסית בשירות הסמכות החינוכית.
ועד להופעת הרשומה הבאה אתם מוזמנים לחשוב אם אתם בעד או נגד "סטירה חינוכית קטנה", מפעם לפעם, לעתים רחוקות, ורק כשהילד עבר את הגבול.