הכנת שיעורי בית אצל ילדים רבים מהווה אתגר ומקור לחיכוכים, במיוחד אצל ילדים עם הפרעת קשב. שיעורי הבית הופכים למאבק בלתי פוסק בין הורים לילדיהם, המתחיל מהחזרה מבית הספר ונגרר לשעות הערב המאוחרות. עבור רבים זוהי מלחמה בלתי פוסקת המתישה את כולם, ההורים והילדים.

אז מה עושים? מוותרים? מכריחים? מתייאשים? מענישים?
בואו נודה באמת, לשיעורי בית יש יחסי ציבור גרועים. המורים וההורים לא מצליחים להעביר את משמעות השיעורים, את הצורך בהם, המטרה והתכלית, ומכאן שההתנגדות רק מעצימה. תלמיד עם הפרעת קשב מתקשה לשבת לאורך זמן, ומתקשה לעמוד במשימות השונות בבית הספר, אז גם בבית?? לא!
נכון, שיעורי הבית חשובים, אך הם לא תכלית הכל. מלבד תוכן הלימודים יש חשיבות לעצם התרגול, ההתמדה והאחריות. וכן, ההבנה שיש משימות שצריך לעשות, גם אם לא ממש אוהבים.

כיצד נקשור בין הדברים:

1. התאמת ההיקף ותיאום ציפיות

לדעתי ומניסיוני, אסור בתכלית האיסור לוותר על הכנת השיעורים. לא רק בגלל השיעורים עצמם, אלא בגלל המסר "כשאני מוותר לך (על עשיית השיעורים) אני מוותר עליך…"

כשזו נקודת המוצא עלינו לפעול בחכמה וליצור איזון בין הרצוי למצוי, כלומר התאמה של הכמות אל מול היכולת. אם ההורים יתעקשו על הכל, לא יהיה כלום. לכן, יש ליצור תיאום ציפיות בצוותא עם הצוות החינוכי, ולהגדיר לילד מהם שיעורי החובה שאותם כולם יודעים שהוא יכול להכין, ועליהם לא נוותר.

הילד חייב להיות שותף בכל התהליך ולהרגיש שדעתו נשמעת (לא חייבים לקבלה), אחרת ההתנגדות תגבר ." אתם קבעתם, לא שאלתם אותי …לא מוכן" וכדומה.

2.הבניית שגרה

כולנו זקוקים לשגרה כדי לפעול באופן יעיל. ילדים עם הפרעת קשב זקוקים לכך כפליים, לאור הפיזור הכללי שבו הם חיים. כדי ליצור את השגרה צריכים להיות מציאותיים ולהכיר במגבלות. למשל, אם הילד חוזר מבית הספר ונמצא לבד בבית, לרוב, הציפייה שישב ויעשה את השיעורים איננה מציאותית. במקרה שהילד הולך למסגרת אחרת אחרי בית הספר, יש צורך לדבר עם הצוות החינוכי ולהנחותם.

בקרב ילדים הנוטלים תרופה, יש לקחת בחשבון את זמן הפסקת ההשפעה ומשמעות הפסקת ההשפעה שלה. לפעמים הרעב מתחיל מאוחר יותר ואז חובה לתת מענה לצורך של הילד לאכול. אם השפעת הכדור ארוכה, כדאי לנסות לנצל את הזמן הזה להכנת השיעורים.

חשוב לא פחות – יש לקחת בחשבון את הצורך במנוחה והתאוששות, כאשר אנו מגדירים זאת בזמן. למשל, כאשר חוזרים מבית הספר יש לאפשר מנוחה של זמן קצוב (הייתי שם שעון עצר שיצלצל בזמן הסיום), ולהתחיל את הכנת שיעורי הבית.

3. תיווך והדרכה

יש ליצור סביבה מזמנת למידה. כלומר, מינימום גירויים, שולחן פנוי לעבודה, מקום שקט ולא באמצע הסלון. בנוסף, יש לקחת בחשבון שפעמים רבות הילד לא יודע בדיוק מה יש לעשות, איך להתחיל ואנו צריכים לכוון ולהדריך.

כאשר הילד "לא יודע" אל תנסו מיד להסביר במקומו אלא שאלו: "מה אתה לא מבין?". זאת, על מנת שהילד יהיה חלק מהתהליך וילמד כיצד יש לגלות אחריות ולהתארגן במשימותיו. המסר הוא ששעורי הבית הם שלו ולא שלנו.

4. הצלחות הן הגורם המאיץ את המוטיבציה

ככל שהילד חש, שומע ורואה שהוא מצליח, כך יגבר הרצון לעשות את השיעורים וההתנגדות תפחת. חשוב להבליט ולהעצים את המאמץ ואת ההצלחה, הן מצד ההורים והן מצד הצוות החינוכי. יש חשיבות לעשות זאת על בסיס קבוע.

לסיכום:
ההתמודדות עם הפרעת קשב מייצרת אתגרים מגוונים לאורך השנים. שיעורי הבית הוא אחד מהם. חשוב שנזכור את המטרות המרכזיות, את משמעות שיעורי הבית ואת הצורך לאזן בין הרצון לעמוד בכל המטלות, לבין המחיר. לפעמים עדיף לוותר עכשיו בשביל הרווח בעתיד.
זיכרו, אמונה, השקעה והתמדה מביאים לתוצאות הרצויות !