מאת מיכל כרמל:
באגדות ילדים לא משנה כמה חסר תקווה המצב נראה, בסוף תמיד הטובים מנצחים. בחיים עצמם זה טיפה יותר מורכב. הטובים יכולים למצוא את עצמם, למשל, נדחקים לתפקידי משנה, לא מובילים, לא מקודמים אולי אפילו מרומים. במדינה שבה נדמה שדווקא בחלונות הגבוהים הסטנדרטים המוסריים נמוכים, מדוע בעצם להיות טובים? איפה זה משתלם לנו? ומה קודם למה: האם הרעים מגיעים רחוק יותר או שהטובים שהצליחו, סרחו?
ילד מרביץ ילדה "חוטפת"
חברה שלי הופתעה לקבל שיחה מהמורה של בנה שסיפרה לה שהוא נוהג באלימות בחבריו לכיתה, מאיים עליהם ומרביץ. שיחה קשה ששלחה אותה ללילה של מחשבות – למה הילד שלי מרביץ? מה חסר לו? מה עשיתי לא בסדר? באותו שבוע חברה אחרת עודכנה על ידי הגננת שהבת שלה "חוטפת". כלומר, היא לא מספיק מתגוננת ולא מספיק מתלוננת. נופלת בין הכיסאות. שתיהן היו יכולות להעביר יופי את הלילה יחד – אחת רוצה שהבן שלה יפסיק להרביץ, השנייה מקווה שהבת שלה תתחיל להחזיר.
אומרים שאין ילדים רעים יש ילדים שרע להם. זה נכון גם לגבי מבוגרים? ואם זה נכון אז למה שולחים אותם לכלא ולא לטיפול? ומי בכלל אמר שילד שמרביץ הוא ילד רע? מי יודע?
מה עושים???
אפשר להתחיל בצפייה משותפת בסרט, מבחינת דברים שרואים משם לא רואים מכאן. לדבר על הדמויות ועל העלילה. מה קרה לאלו שהיטיבו ומה קרה לכאלו שהרעו לדמויות האחרות? איזה דמות אהבת יותר? איך נראים לדעתך החיים שלה? איך נראה הבית שלה? יש לה משפחה? מי אוהב אותה? למה לדעתך היא מתנהגת כך? האם היא יכלה לבחור אחרת? האם הסרט היה מגיע לסוף אחר? איזה סוף היית אתה בוחר לסרט?
ואז:
זה מציאותי או דמיוני? זה מוכר לך מהבחירות שלך ביום יום?
למה אתה בוחר להתנהג כך?
מה זה גורם לך להרגיש?
מה לדעתך זה גורם לצד השני להרגיש?
מה היית מציע לו לעשות כדי להתמודד?
היית רוצה להמשיך כך?
מה יעזור לך להרגיש טוב יותר במצב?
איך חברים שלך נוהגים?
מה הצד השני (הפגוע או הפוגע) עושה כדי להתמודד?
אתה יכול לעשות את זה?
איך אבא ואמא מתמודדים במצבים דומים?
מה היתרונות בלפגוע? מה היתרונות בלהיפגע?
מה החסרונות?
ילד טוב, ילד רע, ילד חושב (צילום pixabay)
.
ילד חושב
שמעו סיפור. פעם היה ילד שנהג להרביץ לחבריו ולפגוע בהם. אביו ביקש ממנו, "בכל פעם שאתה פוגע במישהו, תתקע מסמר בגדר". ביום הראשון הילד תקע עשרה מסמרים בגדר וכך גם ביום השני והשלישי. ביום הרביעי הוא תקע שמונה מסמרים וכך מיום ליום פחת מספר המסמרים שנוספו לגדר. יום אחד לא נתקעו מסמרים בגדר. האב ביקש מבנו להסיר את אחד המסמרים וכך בכל יום נוסף בו לא פגע באף אחד. זה לקח הרבה זמן אבל יום אחד לא נותרו יותר מסמרים בגדר. האב ובנו עמדו ליד הגדר המחוררת. "כל הכבוד בני על שלמדת לשלוט בכעסיך, אבל הסתכל על הגדר, היא לא תחזור להיות כפי שהיתה. בכל פעם שאתה פוגע במישהו אתה משאיר צלקת. לא משנה כמה תצטער ותתנצל, היא תמיד תישאר".
אולי המסר צריך להיות לחשוב לפני מעשה. בואו לא נחליט בשבילם. בואו נלמד אותם להיות ילדים חושבים. בתקווה שיגדלו להיות מבוגרים חושבים.
0
