תמיד היה לי קשה לצאת לחופשה מהעבודה, במיוחד שאת העבודה ממרפאת החיות בספארי ברמת גן לקחתי איתי גם הביתה. תמיד היה איזה גור או גוזל ששימשתי לו כאם מחליפה, שצריך לדאוג לשלומו ולהאכלתו 24 / 7.

כשאמא ואבא יוצאים לחופשה
למזלי הרב אמא ואבא שלי שימשו כהורים נפלאים לילדיי הביולוגיים מאיה, עמית ושחר בשעות שבהן עבדתי מחוץ לבית – בספארי. אבל הייתה לי בעיה עם חיות הבר שהיו בטיפולי. מי ידאג להם בזמן שאני בחופשה? מי יאכיל כל שעתיים ביום ובליל? העזרה באה מהאנשים הטובים שעובדים בספארי שהסכימו להחליף אותי בימי החופש.

ההזדמנות הראשונה לצאת לחופשה הגיעה כאשר השימפנזים שוקו ולבן היו כבר בני שלוש שנים, עצמאיים, חברותיים ורגילים למטפלים האחרים במחלקה. לפני שיצאנו לחופשה "דיברתי" עם שוקו ולבן והבטחתי להם שנחזור מהר ושזה רק לכמה ימים. ידעתי כמובן שאין הם מבינים את משמעות הדבר. האמנתי בכל ליבי שהכל יעבור בשלום ולא יקרה להם כלום. והנה הגיע היום בו עופר ואני יצאנו לטיול, לא ארוך, במקרה שחס וחלילה יקרה משהו לשני הקופיפים… הילדים שלנו, מאיה ועמית, הופקדו אצל סבתא וסבא המסורים.

.

כאשר ההורים חוזרים מחופשה
יצאנו לדרכנו עם רגשות מעורבים, אבל עד מהרה התרגלנו לזמן החופשי והפנוי, וכמובן גם לשקט ולשלווה מבלי להסתכל על השעון. ביום שחזרנו ונכנסנו הביתה, קיבלו אותנו בשמחה רבה מאיה ועמית (שחר עוד לא נולדה). לאחר טכס המתנות (הצנועות) שהבאנו להם, היה נדמה כאילו לא עזבנו מעולם, והשגרה חזרה לביתנו.

מהבית ישר נסעתי לביתי השני ,לספארי, לפגוש את שוקו ולבן שכל כך התגעגעתי אליהם. אבל כאן ציפתה לי הפתעה… נכנסתי לחצר שלהם, וברגע ששוקו ראה אותי הוא התיישב, שילב ידיים על החזה, ובהתרסה סובב לי את הגב. הייתי בשוק! לבן, שראה את העלבון של שוקו החליט גם הוא לחקות את ההתנהגות שלו – התיישב, שילב ידיים על החזה וסובב את הגב (אם זה לא היה מעליב זה בוודאי היה מצחיק).

הדרך אל ליבם עוברת תמיד דרך הקיבה
הבנתי שכמו ילדים קטנים הם נעלבו, ובוודאי חשבו שהפרתי את הבטחתי ועזבתי אותם לעולמים! האמת, הבנתי לליבם, אבל רציתי שיצאו מהר מהסרט שבו הם נמצאים. משפט ידוע אומר: "הדרך אל ליבם של השימפנזים עוברת תמיד דרך הקיבה". לכן הצעתי להם מכל טוב פירות העונה. לאחר זמן קצר, שנימשך נצח…, הם החלו לאט לאט להתקרב אלי והמתח החל להתפוגג. שוקו היה כמובן הראשון לקפוץ עלי ולדרוש חיבוק חם ואוהב. לבן כמו תמיד הגיע אחריו ודרש את מקומו על ידיי גם. לאחר שמילאו את כרסם הכל נשכח כאילו לא קרה כלום.

הפעם הבאה שעזבתי אותם הייתה בהיותם בני חמש כשעברו לשמורה גדולה בזמביה לקראת השחרור שלהם שם. אספר על כך בהמשך ….