"הילדה החליטה לטוס לאמסטדרם עם חברות" אמרה לי בהיסטריה חברתי הטובה. אמסטרדם, אוי אמסטרדם… סמים, אלכוהול, רחוב החלונות, ילדה זרוקה על הכביש מרוחה בקיא של עצמה בטוחה שהיא דולפין, ריח הליזול במסדרונות אברבנאל היה קרוב מתמיד, את הדופק שהשתולל בגופה יכולתי להרגיש מקילומטר.
– "אמסטרדם, מדליק, ומה בתוכנית?" שאלתי לשם ההשכלה הכללית והיא מיד אמרה שלמרות שאנחנו יהודים והיא בכלל דור שלישי, אנה פרנק לא ברשימה.
– "הילדה אמרה מוזיאונים וזה…", וזה… ה-"וזה" הזה הבהיר לה שמאדם טוסו לא ברשימת האתרים המועדפים עליה ובטח שלא המחבוא של אנה פרנק… היא נשמה עמוק והצליחה לשחרר בפאניקה מוסוות באדישות לא מוצלחת.

– "אז שאלתי אותה אם הם הולכים לנסות לעשן ותנחשי מה הגוזלה ענתה?" היא לא חיכתה שאענה ומיד נידבה את המידע: "יש מצב", זה מה שהיא אמרה: "יש מצב" (!)
זה הרגע שבו אני מבינה שהיא הכניסה את עצמה לצרה ולא סתם צרה, צרה צרורה. זה מסוג השאלות שאמהות מרגישות שהן חייבות להישאל ובאותה נשימה שואלת את עצמן: "את בטוחה רוצה לדעת"???

.

את באמת רוצה לדעת?

העולם מסתבר מתחלק לשניים: להורים שלא רוצים לדעת את מה שהם יודעים, ולכאלה שרוצים לדעת ואחר כך מתחרטים. אז מה באמת עושים עם כל המידע הזה שהבאנו על עצמנו? הרכבת כבר יצאה, היא דוהרת בין הרים ובין גבעות ואין לה מנגינה של אוטו גלידה. ברגע הנתון הזה רצות המחשבות במהירות על אותם פסים, כשקול צפירות הקטר ברקע והיא מבינה שיש לה שתי אפשרויות: או להביע התנגדות נחרצת, לבטל את נסיעת חלומותיה, לנעול אותה בבית ולזרוק את המפתח לים עד שיגיע האביר על המרצדס השחורה ויקח אותה תחת חסותו לארמון באי שם, או … מה הוא האו השני?

הצורך לבעוט לא השתנה

אני אמא לשלושה בנים, שכל אחד מהם לימד ומלמד אותי את תורת החיים מחדש בכל רגע נתון. הם מלמדים אותי בעיקר שיש דברים שלא משתנים גם בדור הטכנולוגיה. הצורך לבעוט במוסכמות, לשתות, לעשן, לעשות סקס פרוע ולהבריז מבית ספר קיים גם היום כמו אתמול כמו לפני חמש מאות שנה. הדבר היחיד שהשתנה זה אנחנו. פעם אנחנו היינו בתפקיד ה"גנבים הקטנים" של שעות שיכרות והיום אנחנו בתפקיד המבוגר האחראי, שצריך לנוע בציר הזה שבין הרצון להגיד "זה אסור" לבין הידיעה, שסקרנות, לחץ חברתי, או כל כותרת אחרת שניתן לצורך הזה לפרוץ גבולות, קיימת.

כשהם עולים מדרגה, גם אנחנו מתבקשים לעלות שתיים. לתת מענה, כזה שיספק את המכלול בין הגבול שעליו החלטנו לבין ההבנה שזה יקרה, היום מחר או בעוד שנה. אנחנו באמת רוצים לדעת שהם מעשנים גראס? מקיאים בגינה הציבורית מרעלת וודקה? או שעדיף לנו לחשוב שהם פותרים סדוקו עם חברים בשעות הפנאי הרבות שיש להם?