הורים יקרים שלום,
יש פתגם מקסים וחכם נורא, שאומר: "מספיק נר אחד קטן כדי להאיר את החשיכה". מה זאת אומרת? זאת אומרת, שכאשר שיש חושך גדול, אפילו אם מדליקים בתוכו אור אחד, ממש קטן, אז החושך כבר איננו חושך יותר. הוא אולי עדיין לא ממש אור, אבל הוא בטח ובטח כבר לא חושך.
בעונה הזו של השנה, הימים הולכים ומתקצרים, והחושך הולך וגובר. ודאי שמתם לב, שבדיוק בעונה הזו, יש לעמים רבים חגים של הדלקת אורות: חנוכה וחג המולד מוכרים לנו יותר. אולם, יש חג דומה גם בהודו, דיוואלי (diwali, שדרת האור), ויש פסטיבלים של אור במקומות רבים בעולם.
יש האומרים, שהקדמונים פחדו כל כך מהשמש המתמעטת, ולכן הם הדליקו אורות, כדי לתת לה כוח, ולעזור לה לחזור. אבל תמיד אנחנו צריכים לתת לאור כוח כדי לחזור. בעיקר אם אנחנו נמצאים בתוך חושך גדול.
ומה הקשר של כל זה לסיפורים מהלב?
אה! אז אולי, אלו מכם שכבר ניסו להתחיל לספר לילדים סיפורים מהלב, שמו לב, שהסיפורים שאתם מספרים כך, אינם סיפורים סתם.
ואלה באמת אינם סיפורים סתם. כשאנחנו מספרים סיפורים מהלב, מהנפש, מהאינטואיציה הפנימית שלנו, אנו יוצרים עבור ילדינו עולם חדש, עולם טוב ומיטיב, עולם שכיף לגדול בו ואליו, עולם המאיר את החשיכה של העתיד, של הלא נודע, עולם הנותן לנו סימנים וכיוונים של האיכות המיוחדת הנמצאת בליבנו ובלב ילדינו, בדרכינו החד פעמית עלי אדמות.
כל זה קורה כל השנה, אבל במיוחד בחנוכה, כיף לספר סיפורים, סביב הנרות הדולקים, הסופגניות והלביבות, השירים והסיפורים. סיפורים חמים, ביתיים, אישיים, מלאי עושר, אהבה ואור.
ואי אפשר בלי סיפור לחנוכה, אז הנה הוא:
פעם אחת, לפני שנים רבות, היה היה איש זקן, שהיה הולך לו עם עששית ומחפש בתוך פתחי הבתים שעל פניהם עבר. אבל בכל בית שהוא האיר לתוכו, ואליו, הוא לא מצא את מה שחיפש, והוא היה מניד בראשו לשלילה, פונה לאחוריו, ממשיך ללכת ולחפש.
עד שפתאום הוא עצר, הרים את ראשו, כאילו הוא שומע דבר מה מרחוק. ואכן, הוא שמע, והוא הסיר לפתע את גלימתו הכבדה והארוכה, שם את העששית בצד, כי שכח לכבותה קודם כל, והתחיל לרוץ במעלה ההר.
ואיזה ריצה הוא נתן! באמת, כאילו שהיה איש צעיר!
כשהוא הגיע לראש ההר, היכן שהירח זרח במלוא עוזו, מלא וגדול, הוא עמד שם, הושיט את ידיו אל השמיים וקרא: "בורא עולם, מה רבה יפעתך! את קולך שמעתי, ובאתי לקראתך!"
וכך הוא עמד זמן רב, מלא תודה על אורו הטוב, המלא והבהיר של הירח.
ואז הוא ירד לאט לאט במורד ההר, אסף את הגלימה והעששית לערימה, שם אותם בצד והמשיך בזמרה חרישית לדרכו. אז שלום שלום לאיש, ולבתים החרבים שהוא לא מחפש בהם יותר דבר, ולאור הירח המלא והבהיר המאיר לו את דרכו, ולכל העולם שסביבם.
שלום שלום לכולם!
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה!
כל טוב, וסיפורים יפים וטובים
מציפורי של הסיפורים.
0
